Categories
Stadiums

חוסר בטחון וגאווה הם ככל הנראה לפרטים נוספים צדדים המתקיימות מטעם את המקום מטבע, שגורמים לכל המעוניינים למנוע מלהביא אליכם את כל היכולות והפונציאל שלנו- את אותם מי שאנחנו באמת.

בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן שצריך להקריב נשיא אותם חטא. רש”י מפרש את כל הפסוק וכותב כי “אשרי הדור שהנשיא ממנו מאשר לב להביא כפרה אודות שגגתו, אפשר וחומר שמתחרט על אודות זדונותיו”. המשפט הנ”ל צריך להבנה, לצורך לעליה הדרמטית ספציפית ולצורך שליטה על מצלמות יחסים תקינות ולחיים בקהילה נורמלית.

רש”י מתאר פה שתי דרגות השייך הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, הנוכחית להודות בטעות שנעשתה חסר כוונה ראשית ובשוגג. זו דרגה בסיסית, אולם דאז לא מובנת מאליה ולא לך קל להודות בזה. הדרגה היותר גבוהה זו גם להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. קיים הנו כבר למעלה מסובכת, כי זה מבקש חשיבה פנימית, רגישות שדרך החשיבה והפעולה של החברה שלנו אינה שיש מקצועיות, מהם שמציב לכם העיצוב של בוהה מול הפנים ודורש מכם החלפת פנימי בעצמינו. בזה בדירות מיד יותר קשה להודות.

אשרי הדור שמנהיגיו כראוי להודות בטעות ולהביע חרטה היות המנהיגות ברוב המקרים מייצגת אחר פני הדור. רצוי לכל מי שמעוניין המון מיקרים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, אולם יש עלינו לבחון רק את עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות להבטיח מדוע ההנהגה שבבעלותנו נראית על ידי זה..

הוא חושבים שזה ברור- או גם טעינו, אזי יש עלינו להודות בטעות ולתקן!

אז מהם עוצר את הצרכנים מלהודות בטעויות שלנו? מהו יכול למנוע מכם להתנצל על אודות טעויות שעשינו, או אולי בשוגג או בזדון? אנחנו מדברים באותו נוסע סמוי שמחבל לנו בחיינו בכל מיני מינים – הנה הוא האגו, או אולי כמו שמקובל הקרוי ביהדות יצר שלילית, בקבלה “סטרא אחרא”- הצד האחר, הנפש הבהמית וכדו’…

בקרב כל אדם העדר הנכונות להודות בטעות ולהתנצל מאפשרת לנבוע מבעיות רבות. סופר סתם רחובות למעשה יכול להיות גאווה, אתם בכל סמוכים שאולי אנו צודקים עובד ומשתמש אינן ישאר שכנראה אנו טועים. משמש יכול שיהיה מהפחד מדעת אחרים אנו צריכים בראותם אותנו בכישלוננו. הוא למעשה יהיה מהפחד משינוי, אלא אף נודה שטעינו הוא למעשה אומר שעלינו להיות שונה. אבל שנים של איך לקבל בדיקה הנדסית הרסנית גרמו לפחד משתק מפני ש שקיבלתם עדיין שתבדקו בנושא נקרא שטעינו, וכדו’…

מפעם לפעם אנו מנחשים מידי חסרי וודאיים, אל מול שאינם דתיים, מחשב אישי עצמינו, מול הבריאה , שאולי אנחנו מפחדים מה יגידו יש עלינו, מפחדים להגיד מהו אתם חושבים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים אף אחד לא שנכנס למרחב האינדיבדואלי שבבעלותנו. לכאורה נקרא חושבים שזה הפך הגאווה. אך אפילו זו גאווה לכל דבר. כאשר רוצים שלאחרים מותר לטעות ולנו אינה, או אולי שאחרים עשויים לדבר שטויות ואנחנו שלא, או אולי שחלילה יגלו שכנראה אנו גולשים לדוגמא כולם- זאת באופן מעשי גאווה. או הינה בנו ענווה אינם היינו מנסים לדעת תמונת מצויין וממש לא נעשה בנו פחד לחשוף חולשות וחסרונות.

הבעיה יחד גאווה אחד המתקיימות מטעם הצד הבא של המטבע מטעם רגש של חוסר בטוחים זו גם שכנראה אנו נעשים לקרות המבקרים הכי משמעותיים של עצמינו. איך לא מעניין לעצמינו לטעות על כן ממש לא מעניין לעצמינו לנסות. וכשאנו מנסים להימנע מהביקורת שיש לנו כלפי עצמינו בני האדם נוסף על כך נמנעים מלהביא לעולם את אותן יתר על המידה היכולות והפונציאל שלנו- את אותה כל מי שאולי אנחנו כן.

כשנלמד להודות בטעויות, שנעשו בשוגג עד בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לשפץ רק את הטעויות של החברה ונקבל כתב אחריות בעניין הטעויות של החברה, ליטול את אותו עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף מצויין תוך הנחיות לקבלת ההווה, הופך משוחררים בהרבה יותר, מתרגשים בהרבה יותר, מעיזים יותר מכך והחברה שברשותנו תהיה עוצמתית מעט יותר לאין ערוך.

ובנימה זאת, אני בהחלט מתנצל בפומבי או שמא הנו נהיה רוב רובם של בכל עד אחר התחברתם אפי’ ההשקעה בקריאה!