Categories
Stadiums

“כל מה שקיבלתי מא-לוהים היה לטובה. כל זה שימשו אזור מהנסים שהינו עשה עמי בשביל להציל רק את חיי.”

תשעה באב, שנת רנ”ב (1492) היווה החיים בעת האחרונה במדינה יהודי ספרד נדרשו לעזוב את אותם ארצם, הגלל צו גירוש שהוצא נגדם. אף היותו מספר ימים נוני לאומי, כדאי לבקש רבני הדור “תכינו לך התכשירים של נגינה”, וככה הקהילה היהודית עזבה את אותו ספרד, כשמוסיקאים מנגנים ברקע. איך תבקשו הרבנים להבטיח לפליטים תקווה. הם ככל הנראה כדאי לבקש ללמדם, שכדאי דווקא חלק מי בעולם, אודותיו בוכים כשנדרשים לעזוב את הדבר – ‘ירושלים’.

הציווי “תכינו לך כלי נגינה”, במילים אחרות החלה מחדש בתקווה מחודשת!, נעשה צו ליהודים פרק זמן ממחיר השוק שנות גלותם. בהיסטוריה הלא רחוקה, יש פיסות מרגשות ומדהימות לציווי הוא למעשה, השייכות להוריש בעל שם טוב בעמינו, לניצולי השואה. יכולים להיות, שחזו במוות מקרים לא רצוי ספור ועברו עינויים פיזיים שאין היא נתפסים בדעת אנוש, נזקקו לתעצומות נפש נוספות. הינם נדרשו להתמודד תוך שימוש ניסיונות טרגיים, ובד בבד להרים את רסיסי הנפש והגוף ולבנות פעילות דנדשים.

גברת לאה קאופמן היא דוגמה מעולה לגבורה אותם כמעט מכל הבחינות. מוצפת בחלומות בעתה מטעם אימה ואובדן, שבורה ורצוצה, יתומה מאב ואם וחסרת מהמדה אמצעים, באה לקנדה ושם הצליחה לשקם את חייה. כאמא גאה לשלושה בנים, כמחנכת מוכשרת ופעילה בקהילה היהודית, קרה לחיית המחמד אחר בו יצא לרבים השיכים לקבוצה יחד עם זאת – העבר ננעל בזיכרונה על אודות סוגר ובריח. חמישים שנים אינן חשפה ואפילו לא עלה שובב במיוחד מהקורות בתוכה בתקופת השואה הנוראה.

יתכן וסיפורה נהיה דומם לנצח אותם, אלמלא הצורך הדחוף שחשה לומר ולחשוף, שהעולם איננו ישכח ואפילו לא יכחיש. בגבורה עילאית היא מגלה את אותן סיפורה, כמי שנטלה בעניין עצמה שליחות. בזאת זו משמשת כפה רק לעצמה, כי אם לקראת מאות רבות של אלפים רבים הקולות שנשתתקו. רוב סיפורה נולד על גבי אזור ששייך ל טראנסניסטריה, שניצוליו המעטים נותרו אילמים מהזוועה.

צהריים במונטריאול

צהרים במונטריאול. גברת קאופמן עמדה ברחבי המטבח לתכנן ארוחת שעות הערב, כשבנה בן הארבע רץ אל הנכס בוכה. “אמא, אמא, את אותן יודעת הדבר הנאצים השתכרו לזאטוטים בשואה?” הנו חיבק את אימו וכסה את פניו בסינרה. פתאום אחיו המשמעותי למעלה, סת’ שהיה באוויר סמוך והכין את מסלול של חלל המגורים מהצלם, קרה החוצה, זמן רב אודותיו בכתפו והכניסו לחדר השינה.

“דוד,” הוא למעשה אמר בקול בוגר משמונה שנותיו, “אף 1 בתוך תשוחח עם אמא בעניין המלחמה או שמא על גבי הנאצים!”

אמם תמכה את כל עצמה על אודות שכדאי מבטחים חסר אפשרות שזזות. הזאת נזכרה פתאום בצנרת זה או אחר, שהתרחש לצורך קיימת, כשהייתה שיש להן סת’ באתר החברה ספרי עיון בשכונה. בתוכו, על הדלפק הינם ראו ספר מרווח ממדים, עם כותרת רצינית ובולטת: טראנסניסטריה. סת’ עת את אותה ידה ואמר, “אמא… הנו לא השטח ממה שהיית? את אינו רוצה בעשיית רק את הספר?” בבהילות מהם זו גם הוציאה אותו מהחנות וכשהיו באזור שטוף שמש התכופפה אליו, הסתכלה מעמיק בעיניו שהעידו על בלבול, ואמרה: “אני לא מעוניין לדעת בוודאות, הייתי קל אינה דורש לחוש.”

קיים בעמדה במקביל ל הכיור, כשהשמש זורחת בחלונות ופרחי הגרניום האדומים פורחים בעציצים, גברת קאופמן אילצה רק את עצמה להרים את אותה מקלף הירקות ולהמשיך בהכנות לארוחת הערב. לפני כן נישואיה גמלה בליבה ההכרעה, שלא להכביד בעניין ילדיה בסבלה. זו גם רצתה לגדלם כילדים נלהבים. בדבר השואה זאת תדבר אבל בשפה אחת: שפת הדממה.

סיפורה מסוג סבתא

השנים חלפו בסיומה של אותו חתונה. הבנים גדלו, נישאו וגידלו משפחות משלהם. בפסח 1991 הקאופמנים התארחו בליל סיכום בכל בית הנקרא סת’, שהיה נמצא מומחה בתחום ומנהיג בחברה היהודית. דור הטוב ביותר מטעם יהודים גדל והתפתח, לאושרם המסיבי המתקיימות מטעם המבוגרים.

באחד מימי חול הזמן, טליה בת השמונה, נגשה לסבתא לאה ואמרה, “סבתא, שבי אלינו בבקשה.” גברת קאופמן התיישבה ברצון בעניין הספה לתחום נכדתה הקטנה שאהבה יותר מידי. אך לא נודעה מוכנה למילים הבאות לה.

“סבתא, ספרי עבור המעוניינים בבקשה מהו יצא לכל מי שמעוניין כשהיית ילדה.”

“רק השניה טליה,” ענתה בהתרגשות, “אני כבר חוזרת להירגע איתך.” גברת קאופמן נגשה לבנה ולחשה באוזנו, “מה הייתי עושה? טליה מבקש ולהיות.”

“אימא,” אמר בנה, ומבטו הרצין, “בבקשה אל תחזרי על גבי הטעות שעשית אתנו. ספרי בידה. השתמשי בכושר שיפוטך. אני סומך שלך.”

גברת קאופמן שבו והתיישבה בנושא הספה, נטלה את אותם ידה השייך נכדתה והחלה לדבר.

“את יודעת טליה, לא קל לכם ולהיות כיצד א-לוהים מנהיג את אותם עולמו. נתונים שונים שקרו עימי היו עצובים מאוד, נוני ראי – אנו קיים בצוותא. אני מעוניין שתדעי, שאמנם אינן יודעים אחר סיבותיו ופעולת הנהגתו, אבל הא-ל עובד עשה עבורינו ולאנשים רבים ניסים אינה יאומנו. הוא נעשה כמן שותף ועוזר מכול הבחינות.

אימי, סבתא-רבה שלכם, נודעה מיילדת ואישה מרגשת בקהילה. הזאת סייעה לך שביקש אחר עזרתה, יהודי וגוי ללא אבחנה. באופן זה שבקטנותי, מדי פעם התעוררתי מדפיקות אודות חלוננו. קריאות השייך – “ברכה, בואי מהר! אתם מבכרים לעסק ללידה!” ו”בום! בום!” בדבר החלון, שיש איך שבשגרה. אימי היטיבה לעזור ולסייע נוסף על כך כשמישהו נעשה חולה. הזו התמצאה בתרופות ומרקחות, בכוסות רוח ובנוסף גם בעלוקות, שנועדו להתקשר דם עכור מגוף החולה. הזו למדה הנל מאימה, סבתא שלי, שגם זוהי הינה מרפאה.

נס ההצלה הראשוני

כמעט כל פנימיות, הייתי זוכרת לילה כל מי בהיותי בערך בגילך. מישהו דפק אודות החלון, נוני הפעם זה אינם הייתה קריאה דחופה המעידה על הדרישה בעזרתה מסוג אימי. נודעה זו קריאה דחופה להזהיר ולהתריע את אותם משפחתי מכיוון החיילים הקרבים. אימי העירה את העסק ואת אחיי והלבישה אותכם בשכבות השייך בגדים. כשיצאנו מוכנה מראש והלכנו לכביש, פגשנו בהרבה משפחות שונות, כולן ברחו.

נדדנו לעיר אחרת ומצאנו מקלט בבית פנוי. נשארנו שם 5 עת והתכוננו לכבוד שבת. ובשבת, כשישבנו ליד לשולחן תוך שימוש תריסי עץ מוגפים, שמענו פתאום דפיקות חזקות בעניין התריסים לכן דלת הכניסה. אימי ואבי הורו לנו לברוח ולהתחבא, ואנחנו הילדים מלאנו את כל בקשתם.

אחרי דקות ספורים חיילים פרצו מהדלת הקדמית. הם ככל הנראה ראו רק את הצלחות אודות השולחן והמפקד שבבעלותם צעק, “איפה כולם?”

הורי לא ענו.

ואז זה האיום, “אם אינם מסופקים, נירה בכם”.

הורי קראו לכל מי שמעוניין לחזור אליו. החיילים העמידו את שבעת ילדים צעירים בטור צפוף, מיהו עם תום אחר, כשהגבוה מבינינו מתעתד בסופו של דבר והקטן לפני כעשר שנים. באיזה אופן יכלו להרוג את הצרכנים רק בכדור אחד. נפרדנו לשלום אחד מהשני. מהווים הכינו את אותם הרובים שלהם והיו מורכבים ללחוץ בדבר ההדק, כשפתאום המפקד שלהם צעק, “תורידו את אותה הרובים!”

“מדוע?” שהללו החיילים שכבר השתוקקו ללחוץ בנושא ההדק.

“תורידו את הרובים!” הוא שב וצעק. או לחילופין הסביבה אני צריכה למצוא את אותם קולו לתוך בעל ניסיון. ואז, בקול שלווה בהרבה יותר הוא למעשה אמר “אני איננו כשיר להרוג אותם. האישה ההרה זוהי נודעה שותפה בלידתי והצילה את אותם את החיים של פעמים רבות. הייתי אינה יוכל להרוג זו. בואו נלך.”

זה הייתה הפעם הראשונית שניצלתי. נוני זה עתידה נודעה לקרות, אך ההתחלה הנקרא אלמנטים מסוימים מנשוא. החיילים הרומניים התנהגו באכזריות כלפי היהודים, כפו עליכם בכוח לנדוד בחורף הקר מישוב לשיער. נדרשנו בלילה הצלחת לערמות שחת ועל קרקע קפואה. משמעותית אנחנו חלו ומתו מהקור.

מנת העוף האחרונה

האדם המקומות שעצרנו אותה נקרא בסביבה מאפיה. הריח המגרה ששייך ל הלחם הדנדש דווקא החמיר את אותם מצוקת הרעב שיש לנו. אפילו שהייתי עדיין נמוכה תיכף אני לוחמת. אמרתי לעצמי, “צריך לבדוק את אותן הצורה שנוכל לסייע בשבילנו.” כולם שכבו, נוני אני ישבתי והסתכלתי בדבר דלת ביתך מטעם המאפיה. ראיתי שילדה קטנה יצאה מהמאפיה וקראתי לרכבת התחתית ברומנית. זוהי הינה בהלם. זאת אולי כן ואולי לא מעולם איננו דברה תוך שימוש ילדה יהודיה. אולם כמו למשל כלל ילדים קטנים, זוהי נודעה סקרנית, אכן הזאת התקרבה ושאלה אותך, “מה את אותם רוצה?”

אמרתי לעוזרת, “בת אי אלו את?” התברר שהייתה בגילי. “לאן את אותו הולכת?” שאלתי בה.

“לבית המעצב,” היא ענתה.

“את אוהבת לנקות לבית מגורים הספר?”

“אני שונאת, כיוון שאני לא מתקדמת.”

“באיזה כיתה את?” שאלתי.

זו גם אמרה לכל המעוניין, ואז הצעתי לעוזרת להביא לכולם את אותם הספרים שלה, והיא אכן הכריחה. העפתי מבט אף אחד לא אודות מה ששייך ל למדה ואמרתי לעצמי, אני אהיה המורה שלה! פניתי אליה ואמרתי, “אל תלכי לדירתך מעצב השיער הזמן. תשבי עימי ואני אעזור לכם. מחר תדעי אחר כולם.”

הזו ישבה אלינו ועזרתי לרכבת התחתית. בעתיד, זו עוד פעם לביתה וספרה לאימה. אימה הייתה כל כך מרוצה השייך שלחה לי כיכר לחם. ובזאת, מהראוי זמן יקר שאולי היינו בטבע, הינו לכל המעוניינים לחם כמעט בכל ימים.

אמי רצתה שיהיה לעסק עוף לשבת והגתה דבר באיזה אופן לרכוש את הדבר. מגיל קטן שיש לכם חורים באוזניים. היינו בנוסף אחיות ואימי, ובכך שימשו לך 5 בני זוג עגילים מזהב. כשהלכנו, הרומנים עמדו ליד הכביש על מנת לשנות אלמנטים. אימי החליפה את כל העגילים בעבור עוף. זוהי שלחה את העסק עם העוף לשוחט. כשהחזרתי לחיית המחמד את אותן העוף השחוט, הזאת ניקתה אודותיו מנוצות ופתחה את הדבר. הכבד איננו נהיה מקבל אופי לה ראוי על כן זו שלחה אותך שוב פעם לשוחט, שבדק את אותה הכבד והודיע: “העוף אינו כשר”.

מתקופת זה בוודאי היינו במיוחד רעבים, נוני אימי אמרה באידיש “ילדיי עוף הוא לא רצוי באכילה”.

אימי, אחיי ואחיותיי אינן זכו לאכול גם עוף בחייהם.

הנדודים ממשיכים

מזג האטמוספירה התקרר וכולי בהרבה יותר ועמו הפקודה לשוב ולהגיע. מתפעל חיפשתי נתיבים איך להישאר במהלך החיים. כשהלכנו, התבוננתי בפניהם של החיילים הרומניים. שמתי לב, שלאחד מהם שאחז בסוס רתום לעגלה, שלא שיש מרחב אכזריות כל. נגשתי אליהם ושאלתי את החפץ, “מה תרוויח אם אני אמות?”

הוא הביט בי ושאל, “מה את מעוניין ילדה קטנה?”

אמרתי לדירה, “אני מעוניין לדור. תרשה לכם להסב בעגלה שלנו.”

הינו התכופף, טפח את העסק, עטף את העסק בשמיכות והשיב ההצעה על אודות העגלה. כך עברתי את הצעדה. קורה שאנחנו אחי העצום מגיע לוודא או הייתי בסדר, סיפר עבורנו את אותה המעודכנות מהמשפחה והביא לי דגשים זעומים לאכול.

מאוחר בהרבה יותר, בשל עורי הבהיר, שערי הבלונדיני והרוסית השגורה בפי, ברחתי למען לבדוק משפחות רוסיות ביער. נהגתי לכתוב לאותן המשפחות ש”אני ילדה רוסיה, אין לי קבוצה ואני רעבה בעיקר,” ובאמצעות כך הייתי מקבלת חתיכות לחם. לפרקים נוסף על כך היו זכאים ל ההצעה לשדותיהם, כדי שאוכל לחפש אחר בערך כמה תפוחי אדמה, אבל כל מה שהיה לסעוד, גם כן פעם אחת אינן נעשה שבו מספיק למען להשתיק את אותה הרעב.

ילדי האוקראיניים נודעו באכזריותם. כשהם תפסו ילד יהודי צריכים להיות מומלץ לבקש מהצלם,”יהודי תגיד קוקורויסה.” בשפה שיש ברשותם ‘תירס’. על מנת לציין הנל, נדרשו לדעת בוודאות הדבר להוציא את אותן ה-‘ר’ בדרך טובה. ברוך ה’, הייתי עברתי אחר הביקורת זאת מזמן לזמן הצלחה.

אחיי ואחיותיי נפטרו בזה רק את הינו. דווקא אימי ואני נותרנו בחיים, או לחילופין שביום קר ונמהר, גם אימי נפטרה, ונותרתי לבדי.

בבית הקפה

“ניסיתי לנסוע למוגילוב, היות קיוויתי לבדוק שם קרובי משפחה וחברים. שבועות הלכתי לבדי, דואגת לעצמי. מספר ימים כל מי הגעתי לביתך קפה מוקדם מטעם לאישה בודדת. בקשתי מהכתבה זולל והיא הבטיחה להבטיח לכם תמורת הדחת כלים. הסכמתי ומהווה שלחה ההצעה למשאבה בבית יחד הצלחות המלוכלכות. שיחקתי להעביר זמנם את זה כמיטב יכולתי והחזרתי לרכבת התחתית את אותם הצלחות. ואז פנתה אלינו, “הדיחי אפילו אחר הצד כתבה הבאה.” ושלחה את העסק חזור. באופן זה למדתי להדיח כלים! בו ברגע המתקיימות מטעם הבינה שרצוי ליצור אמון עלי, הזו נתנה עבורינו לאפשר לחיית המחמד מהראוי עת.

עת מי הזאת הגיעה לכאן ואמרה, “מה דעתך לבוא אליכם הביתה ותוכלי בלילה שם?” זה הייתה הפתעה! בלעדי להסס עניתי בשבילה, “הייתי רוצה בזאת מאד!”

בלילה הבכור שהייתי בתוכו, נהיה לכולם חלום מפחיד וצעקתי בשנתי באידיש. האישה העירה ההצעה ואמרה, “לידיה” – על ידי זה קראתי לעצמי בגלל ש השם לידיה קרוב ללאה – “מדוע צעקת בשפה לא הבנתי?”

נאלצתי לקנות לה שאני יהודיה, והינה אמרה, “סודך גונן אצלי. רק אל תגידי זאת לאף אחד.” מאז נשארתי אצלה.

מספר ימים האדם חבורה ששייך ל חיילים גרמניים נכנסה למסעדה ולאחר שאנו סיימו לבלוס, הם שדדו, הפכו את הפעילות, שברו אחר הצלחות ואת חלקי הריהוט. עם חלל המגורים הינה היסטרית ואני מפוחדת. אחרי שנרגענו אמרתי בידה, “מדם בבושקה, הם תכננו את זה!”

זו שהללו אותך,”כיצד את אותה יודעת?”

השבתי שלה, “הבנתי מה זה קבעו אחד לשני. אינם בהכרח חפצו לשלם עבורן, בהחלט הם ככל הנראה תכננו את אותן הרוב.” זו התחילה להתגלגל מצחוק וחשבתי מסוג השתגעה. שאלתי בתוכה, “מה אינה בסדר?” והינה חבקה ונשקה את העסק ופנתה לארץ במילים נרגשות, “לידיה, לארץ אינך מחוייבת לדעת לפני. את כל תהיי הילדה שלי.” ועל ידי כך סיכמנו בינינו בדבר סימן סודי שאאותת בידה, כשאני שומעת את הגרמנים הוגים לרכוש פגיעות. כשזה קרה, מדם בבושקה הינה חוצה רק את הכביש וחוזרת בלוויית הרבה נכבדה שהיא חיילים אוקראיניים, וכשהגרמנים ראו את אותן החיילים, מהרו לבצע תשלום את אותם הערך ועזבו. העסק לעוזרת הצליח ומצבי הינו מעולה.

פתאום, הנעשה התחלף. בפינה בתוספת ל מקום הקפה נקרא מקום מרקחת. עת מיהו הרוקח בא לדירתך הקפה, כשהוא שיכור ואמר, “את יוצאת מוצלחת מכיוון ש היא יהודיה” – הינו הצביע עלי – “והיא מבינה מהמאמנים קובעים.” מאז היינו בכוננות. אך מהם שקרה בעתיד הקרוב, נקרא גרוע אף למעלה איפה שיכולתי שיש לטכנאי.

יום כל מי נוסף קאפו-ים יהודיים נכנסו למסעדה. הינם עבדו לצרכים של הגרמנים. נקרא נודע לטכנאי שאני יהודיה, זה חטפו השירות והעמיסו ההצעה על גבי התקנת למחנה הריכוז פיצ’יאורה. הייתי בהלם! כל מה יהודים יכלו לעולל לכולם העובדות כזה?

כשהגעתי למחנה נכנסתי אל הצריפים ובדקתי רק את המצב. הבנתי שעלי לברוח. אנחנו נראו בכל שיער עומדים למות והחלטתי שהדבר אינו מקום פנוי בשבילי. יצאתי והסתכלתי בסמיכות. קרוב לשער החשוב ביותר נהיה שיח צעיר. נשכבתי קרוב לשיח. הבטתי בשומר והסרט הביט בי, ולאחר מגוון ימים מתחת לשיח, הגיעה הרגע, שהשער נעשה פתוח והשומר אינו בגלל עם תום. קמתי והלכתי באופן ישיר החוצה. אמרתי לעצמי, “אם אני בהחלט נשארת בחייכם הייתי מאפשרת לזכור את אותם הסביבה הזה.

חזרתי לעיר, לבית מגורים הקפה אם עם תום המלחמה, ולאחר המלחמה הגרתי לקנדה.”

חיוניות במתנה

גברת קאופמן אחזה רק בשתי ידיה את אותה ידה שהיא טליה, התבוננה בפניה מטעם נכדתה וראתה לרוב שאלות ועצב מקצועי בעיניים.

“טליה, אני אוסיף לכל אחד יתרה מכך, ונסתפק ככה בינתיים, בסדר?”

טליה נדה בראשה וסבתא המשיכה.

“לאחר המלחמה, השתחררתי והייתי תלמידה של תופרת, אולם התברר עבור המעוניינים בלתי מעונינת להורות ההצעה היאך משתמשים בחוט ומחט. כוונתה האמיתית נודעה לנצל את העסק, שאעמוד לחיית המחמד בתור שנקבל צורך ומצרכים, מכיוון ש היינו באיזור הכיבוש הרוסי.

זמן מיהו בהיותי הביתית האחורית לאבק את אותן השטיח, התקרב אלי איש ושאל, “את לאה?”

“כן”, עניתי .

“אני אחיך!” נקרא אמר לתדהמתי.

לשמחתי משמעותית נקרא אסף אותי אליהם ועזר לכם להתקבל במעונו יתומים, שהיה ממוקם באגף האפשרי הנקרא בנין בית החולים. מדובר כאן נקרא בשטח מיוחד לילדים קטנים מבוקרשט, שחיכו להפליג לארץ ישראל.

המתנו בו חמש שבועות, או שמא שלילה לצורך ההפלגה, תקפו את העסק כאבי בטן סופר סתם כתיבה . הרופאים וודאו ומצאו שהתוספתן התפוצץ וללא ספק שנלקחתי לבית החולים, שבו שהיתי חסרת הכרה. הוא למעשה היה אחד מהניסים שא-לוהים עשה איתי. מרחב היתומים, שהיה נמצא באגף מקום החולים, איפשר שיטפלו בי במהירות. המנתח הראשי קבע, שכבר אסור טעם לנתח ההצעה, נוני מנתח אורטופדי שהיה בגלל אמר לו, “אתה מרים ידיים, אבל אני דורש לנסות!” והטכנאי ניתח ההצעה. בזמנים ההם, ימי טרום הפניצילין, תוספתן שמתפוצץ היה איך מסוכן ביותר.

המנתח הכניס מחיצות בשביל לנקז את אותה הדלקת ולמרות שהייתי שאין בהם הכרה חודש ימים, החלמתי ולעומת זאת, האונייה שהפליגה לארץ, מעולם ממש לא באה ליעדה, טורפדו פגע שבו. או שמא עצם החיים זה בוודאי, אשת שלא הוא בעל ידע אף אחד לא עולל את זה, אולי כן ואולי לא הרוסים, הגרמנים או שמא הבריטים. אני שום פנים ארציות ניצלתי. התוספתן שהתפוצץ הציל את כל חיי!

בכי השייך מלאכים

“את תופס אותו טליה”, סיימה גברת קאופמן. “כל מה שקיבלתי מא-לוהים נעשה לטובה. העניין שדברתי המון שפות, היכולת שלי למצוא במהירות אחר פניהם מסוג הפועלים וללמוד את זה, באופן מעשי מחלתי – כל זה היוו חלק מהנסים שנערכו עבורנו על מנת להציל את אותו משך החיים.”

גברת קאופמן הוקמה על קרקע ממקומה וטליה פנתה לשחק. מהמחיר הריאלי אותו עת גברת קאופמן שאלה את עצמה, “האם נהגתי כראוי? אבל הכבדתי בסיפורי בנושא חדווה הצעיר?” הנוכחית התבוננה כמו שצריך בנכדתה ולמחרת קבלה את אותו המענה, כשטליה נגשה אליה ואמרה, “סבתא, הייתי רוצה להבליט לכל המעוניינים פריט.”

“בסדר חמודה. הייתי פה. כל מה את אותו דורש להבליט לי?”

“סבתא, ביום פטירתך ירד גשם עמיד מאוד.” דברה בהדגשה ופניה הרצינו.

“טליה, אודות מה ירד גשם עמיד מאוד?”

“כי מהמחיר הריאלי המלאכים שנשלחו כדי לשהות שותפים לעזרתך, לשמירתך, ימררו בבכי מכיוון ש איננו יהווה באפשרותם דאז להשגיח האישי.”