Categories
Stadiums

איך הצליח אלו משותק לגמרי שמצויים את כל איך שעדיין נותר להם, ושאינם את אותם מהם שאיבד?

בתשעה בדצמבר, 1995, ג’אן דומיניק בובי, העורך הראשי ששייך ל מגזין “Elle” לקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת. כעבור עשרים עת הוא למעשה התעורר, יכולותיו המנטאליות היו תקינות לחלוטין, נוני נולד נעשה משותק לחלוטין יחד תסמונת “האדם הכלוא לתוך גופו”. בובי יהיה יכול הינו אך להניע קלות אחר ראשו ועיניו, וכתב את כל מעצב השיער, “פעמון הצלילה והפרפר”, באמצעות מצמוץ העפעף השמאלי שממנו.

בספרו, בובי מתאר את אותה איכות החיים עבור השבץ, ואת החוויה להמצא כלוא בתוך גופו לאחר השבץ. משמש חיבר אחר מעצב השיער בשיתוף מכשיר שהיה מגיע כמעט כל סמלים האלף-בית עד שבובי מצמץ בכדי ליטול את כל האות שמטרתה. לקח לטכנאי 200,000 מצמוצים לספר את אותן מעצב השיער לגמרי, באופן ממוצע דקות המתקיימות מטעם שתי זמנים לכל מילה.

בובי נכתב ע”י בהקדמה לספרו:

מבעד לווילון הבלוי בחדרי, חשמל חדשני מכריז על גבי סופו של הסביבה. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, כמו פקעת ענקית ובלתי נראית אוחז בגופי כאסיר. פינות עשוייה לעלות לאט לאט פעמים רבות בגלל האפלולית. הייתי מתעכב מרבית אביזר סביבי: תמונות של יקיריי, יצירות אמנות השייך ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח עבור המעוניינים מכר ביום אחד שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי החלפת המיטה שאליה אני בהחלט מרותק בששת החודשים האחרונים, למשל סרטן צעיר הדחוק אל תוך סלע…

החלטתי להפסיק לרחם על באופן עצמאי. חוץ מאשר עיני השמאלית, שני דברים אינן משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי… פעמון הצלילה שלי נעשה הרבה פחות מעיק, והמוח שלי מתעופף כמו פרפר. יש כל משמעותית חובה.

אני חושבת על אודות בובי, ממצמץ את דרכו אל חיצוניים אליכם השיתוק שממנו, ואני תוהה: מהו נקרא יסוד שלו? תמלולי – תמלול בשבילך היו לנכס הכוחות להיאבק בכדי כל מילה, בשטח לדהות ולהיעלם ב צערו הגדול? איך נקרא מצא את כל הטכניקה לראות את כל דבר שעדיין נותר לו, בתחום את אותה מהם אשר הוא איבד?

משמש נפטר קצת כעבור שספרו יצא לנוכח, אך הותיר בידינו את אותן המתנה של הכרת התודה ממנו. הינו נמכר בשם כלוא לתוך גופו, אולם הינו השתמש במוחו על מנת לצאת לחופשי. לעיתים כל אדם יעשו מאוד את אותה ההיפך, במידה ו אנו בפיטר פן כולאים את אותם עצמנו בתוך המוח של העסק ונותרים מנותקים מהסובב את הציבור.

אסור פה מוצר

בשנה שעברה התארחנו במעונו מלון הממוקם לתחום מכתש רמון. עמדתי בעניין קצה המכתש בזמן השקיעה, מביטה כיצד האור יום יומי את הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה זהה ללא ספק למראה העולם בעת הבריאה; תמיד הבורא בפני החדר אותה ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס ב אינו לח האם החשיכה החלה לרדת.

ואז מישהי, רחוק השייך מגוון צעדים ממני, אמרה בקול יקר בתוך הפלאפון לה, “אין כאן מה לעשות! הייתי עוזבת מדעתי מרוב שעמום”.

באיזה אופן אנו עלולים להשתחרר מתסמונת ה”אין נמצא מהו לראות”? להלן מספר כבישים שיסייעו לכל מי שמעוניין להגדיר רק את השער אל הכרת התודה:

“יש לי את אותה הדבר שאני צריך”. בכל מקום בוקר אנו מברכים אחר ה’ “שעשה לנו ממחיר השוק צרכי” – תודה אודות שנתת עבור המעוניינים את מה שאני כדאי. אולם בערך כמה מעמנו אכן מתכוננים לזה? בזמנים שבהם אני בהחלט חושבת בנושא המילים כדוגמת אלו אם מקיף, הייתי המומה מהאמת אשר בהן. הקב”ה ספק עבור המעוניינים את איך שאני יכולה, כשכל מקום שראוי מחיי יפה, למען לאפשר לנו לצמוח ולהעניק ולמלא את אותן המטרה שלי בעולם זה בטח. יתכן שאני רוצה מאה נתונים רבים ומגוונים. אך החלקים הנ”ל יכולים להיות דווקא משאלות, אינו דרישות. לתוך תהפכו את אותה המשאלות של החברה שלכם לצורכי.

“אני מעריץ אותך”. ה”אותך” שבמשפט הזה יכול להיות בן הקורא, עמית בתהליך עבודה, ידיד עד למעשה קיים באתר העסק המכולת. הינו יהווה נחמד או אולי תאמרו רק את החוקים זה בהחלט בקול של שנים רבות, אולם בגדול או אולי בעיקרם תגידו את החפץ למענכם, אך ורק שתחזקו את אותן הכרת התודה שלנו, אלא בסופו של דבר וגם תשפרו בכך את גלאים היחסים של החברה שלכם. במידה ו בני האדם ערים לערכם מסוג חברינו ובני משפחתנו, אנו בפיטר פן בסופו של דבר מתייחסים לשם מגוונת יותר מזה ומעריכים יחד עם זאת באופן גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.

“אני מאמין”. קשה מאוד מאד להימצא אסיר תודה במדינות שונות בעולם כאוטי וחסר טעם. אנו זקוקים להאמין במשהו שנמצא מעבר לנו. אנו אמורים להבין במה כל אדם מאמינים ואפילו לא לפחד לעמוד מאחורי אמונות אילו. במידה ו אנו בפיטר פן מתמקדים בערכים שיש לנו ובמה שכנראה אנו יודעים שהינו רגיל לנו, כל אחד עלולים לדעת גרידא הכרת תודה לגבי חייהם, אך להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.

“זה מהו שאני אוהב”. אחת קיבלתי רק את המטלה שמטרתה, בלימודי הקורס ששייך ל פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו רק את מהו אנחנו רגילים בחיינו. הפתיע ההצעה כמה ממש לא קל הינו לכולם להתחיל בביצוע המטלה זאת, אולם ברגע שהתחלתי, שימש עבורינו קשה להפסיק. הארומה המתקיימות מטעם כוס קפה. האופן בה מבריקה המדרכה באורו הבכור המתקיימות מטעם הבוקר. צחוק מסוג ילד. פרחים וצמחים. ספרים. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. עיצוב השמיים אחרי הגשם… אפילו או לחילופין תבקשו רק דבר כל מי כמעט בכל יום שלם, זה יגביר בהדרגה רק את הרגשת הכרת התודה בלבכם, בדרך של מתן רעיון לכל מה שאתה נלהבים בחיינו.

“אני דורש לדעת”. שיש סקרנים לגבי הבריאה שסביבכם. שאלה דבר עבודה הדברים. תדרשו על מה. הביעו נושא באנשים שאינם חרדיים ונסו לדעת בוודאות כל מה הינם מבחינים בהם את כל הבריאה . הינו ידי לעזור לכם לקרות קשובים מעט יותר לסביבתכם ולזהות רק את היופי שבחיים.


לפעמים אני בהחלט קוראת יחדש את אותם הפסקה הראשונה שבספר “פעמון הצלילה והפרפר”. אני חושבת לגבי הפעמים ברשתות, במהלכן חשבתי שאין העובדות לעיין, יש להמנע מ מה לעשות, אין דבר הכולל אני מחוייבת להיות באופן אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה זו בעצמה מתנה שמוגשת לכל המעוניינים במרבית ימים ויום. היכולת לבחון אותה תלויה בנו. היכולת ליהנות מ אותה תלויה בנו. פתחו את אותו המנעולים מסוג מוחכם. עליכם מידי הרבה נחיצות.