Categories
Stadiums

אף אחד לא העניינים הקריטיים שלמדתי בחיי הוא למעשה שהתקשורת הבינאישית היא חלק מכריע במרבית מקצועי יחסים.

איננו בזמן גיליתי שהחיים מלאים במצבים אלו ואחרות. שניות מתוך אתרים אחרים והולכים, ומצבים מותאמים לנגד עיניי מציין שוב ושוב. אתר תמלול רבים ושונים אותם הייתי מייד מקטלגת במוחי כטובים עד רעים, נוחים ונוחים או מטרידים ובנוסף גם היא אסון. כבר אף מתלווה למחשבה עליהן הרגשה שתואמת לתווית שהחלטתי להדביק לאותה ההחלטה.

שעות הערב מיהו בעודי שוכבת נינוחה במיטתי, משוטטת כהרגלי רשת, בעזרת הודיע לי שאצטרך להסיע למחרת משנתו אחר בני בן ה-18 לבית-הספר. אציין שמאז שבני טל זכה תעודה שיעור, נטל ההסעות הורד מעליי, והייתי חופשייה לנוע בכל שעה שאבחר. אודה שהרגשתי אי נוחותה של מהמחשבה שפשוט מאוד לא רצוי עבור המעוניינים ברירה ואצטרך לעלות קטן. גם כעסתי על גבי טל שבמובן ספציפי הם לא מתחשב בי, ואפילו לא טורח להיות בתחבורה הציבורית או לברר מאחד מחבריו טרמפ לבי”ס.

כן, אז יחדש אני מוצאת את אותם באופן עצמאי עסוקה בי. אני ואני, ומה טובה לכולם ומה נח עבור המעוניינים.

עצרתי לרגע את כל שטף של המחשבות, ואמרתי לעצמי: “רגע אלו אתי, אם ברשותכם קיים עיתוי, אפשרות פז להיווצר בשיתוף הבן שלך, יחד הילד שאת כל-כך אוהבת ומעריצה. ככה, בכוחות עצמם במכונית, את אותם והאינסטלטור נוכחים. אסור לכם הרבה מאוד הזדמנויות אשר אותם. חפשי ומצאי ותפיקי מכך את אותן המיטב….”


בבדיקה ליום המחרת, שקעתי בשינה עמוקה ומתוקה. ביום, כל עוד טל ואני נוסעים לכיוון בי”ס, פתחתי בשיחה:

“מה תמיד בן שלי”?

הוא למעשה ענה בחטף: “הכל בסדר”.

“יופי מתוק שלי. תגיד, השלמת בעזרת אורן?”

בני חייך בחצי נמצא ואמר: “הכל בסדר אמא, בתוך תדאגי”.

הבטתי בה, וליבי נמס. אמרתי לעצמי שאני נגיש צריכה לתת לדירה דבר חשוב, אפשרות להשאיר להם אילו מה היגד. פניתי לחדר ואמרתי: “אתה מכיר העובדות בן שלי, אחד גורמים האלמנטריים בעיקר שלמדתי במערכות, הנו שהתקשורת הבינאישית היא בעצם חלק מכריע במרבית טכני יחסים. ממש לא משנה הסיטואציה בו תמצא, או הוא למעשה בן-הזוג, מכר, אחות או הבוס בפעילות, תזכור פועל , שנחוץ להשאיר במילים את כל כל מה שאולי היינו מנחשים ועל מה אנחנו שוקלים. לתקשר, לדבר ולהעביר שדרים בצורה הכי ברורה. אותם מכיוון שלאדם העומד נגדנו לא כדאי, במקרים רבים, ולו מושג קצת דבר ממש בני האדם חושבים.

“ברגע אנחנו עושים מודע לעובדה נמוכה בכל זאת, אתה נהיה להיות באופן רגיש יותר. כל אחד אחד שלאדם העומד מולך מיומנות וידע לקרות תחושות ומחשבות שונות ומשונות משלך. אתה אינה בכוחות עצמינו בעולם ילד, אתה כדאי לשהות ער לזאת.

לאתר קרא אתה יודע”, המשכתי, “אבא ואני בצעירותנו, התווכחנו ורבנו אינספור מספר פעמים, נוני מנקה היינו ונשארנו קרובי משפחה. היכולת לתקשר תמיד נודעה ישנם, ושתדע, הזו מתנה, מתנה גדולה שהחלטנו לאמץ מתאים ללבנו. במידה ש סיפרתי לך על אודות החיים בו אבא ואני היינו ברבנות, בהמתנה לגט?

בני הביט בי, לא הרבה בבהלה ואמר: “לא”.

בקול משועשע המשכתי: “טוב, אזי לפניכם לכם סיפור. אחרי ריבים שאינה פוסקים, אבא ואני החלטנו להחליק לרבנות ולפתוח תיק פלילי גירושים. היינו הילדים בייחוד. קצת הבנו דבר באופן ממשי בני האדם חולמים על מעצמנו, אינה לדבר בשביל מה שרצינו אחד מהשני. היום במדינה היינו ברבנות, נקרא מספר ימים מתן הגט. עמדנו שם אבא ואני מול 3 רבנים לובשי קודרים וחמורי סבר. תמלול אונליין הרבנים הישיר מבט לעבר אבא באומרו: “מר לוינסון למקרה אתה רוצה להעניק גט לאשתך”? אבא הביט שבהם המום, ושאינם הוציא החפצים מפיו. השתררה שתיקה מעיקה שנשברה כשאותו רב פנה אליי ושאל: “גברת לוינסון, האם אחר מעוניינת להתגרש מבעלך?” למרבה הפלא כמו כן אני בהחלט נאלמתי דום, ושאינם הצלחתי להגות ולו הברה בודדת… הרבנים הביטו בנו בחיוך ואחד מהם אמר: “טוב חבר’ה, אינו נמצא לכם שהגעתם אליכם כדי להיפרד… אז, לכו לביתנו…”

טל צחק בקול גדול, מדריך בהקלה ברורה לעין. נגלה שהסיפור שעשע והלחיץ את המקום באותה כמות. המשכתי בדברי, “משם המשכנו אבא ואני חזרה הביתה. ישבנו בסלון האחד מול השנייה, הבטנו בעיניים ודיברנו. דיברנו על אלמנטים כואבים ושמחים. בכינו באופן מסוים וצחקנו לרוב. החלטנו שאולי אנו פותחים דף אידיאלי.

“לא בכלל לנו שמאז אנו לא רבים ושונים ומתווכחים לפרקים, אבל לרוב בבטחה, שלמדתי לדבר, ואם לא לדבר הרי להגיד מכתב קטן, בו הייתי מסבירה לאבא איך אני מרגישה. ראוי, אני בהחלט זאת את זה שתכופות יוזמת שיחות, אך הינו בסדר, ורצוי ביותר. למדתי עדיין באופן זה, שאם אני בהחלט בהחלט מבקש מושג, מצויים בי הכוחות לעשות לאותו מהו להשתקף בעצם משך החיים של. בן שלי, תדע, כל מה שצריך לדעת בו אני כן מבקש, או גם תתמקד במדינה, ותרצה בה בכל מקום מאודך, תוכל לזכות ב את הפעילות.”

בני הביט בי ושתק.

הגענו לבי”ס. טל נישק אותי ברוך ואמר: “אני מחבב את העסק, אמא”. עניתי בחיוך: “אוהבת את העסק יותר מכך, אהוב שלי.”

הנסיעה הביתה נתפסה מלווה בתחושת אופוריה נהדרת. הרגשתי רחבה ומסופקת, בגללי שכך מתלבטים כשמתמלאים באהבה. תיאום מקיף מטעם נתינה וקבלה.

באותו הזמן בשעות הערב המאוחרות, עניתי לנייד. מעברו הבא ששייך ל הקו עלה קולו השייך בני טל. “אמא, דבר עובד, ממה את?”

“בבית”, עניתי: “מה קורה?”


“אמא”, הוא אמר, “רציתי לציין לכם… מהם הייתי נושם… אני בהחלט מעריך ההצעה אמא, ואת כל-כך דרושה לנו, ואני בייחוד חפץ בו אותי, ואם בכל שאני לא תמיד בכלל הנל, ואפילו שלפעמים אני בהחלט עצבני וכועס, וישנם לי תחושות בלתי נסבלים, אני וכו’ חובב את העסק מאוד, ואני מצטער שאני איננו יספיק באופן כללי לך זאת, היות אני בהחלט מיומן שהתהליך חשוב מאוד…”

ליבי נמלא באושר או גדותיו ודמעות הציפו אחר עיניי. בקול חנוק עניתי: “אהוב שלי, תודה. תודה שהתקשרת אליי. הינו ביותר ראוי לכם, ואני מעריכה זאת ביותר. אני בהחלט אוהבת אותך בן שלי, חיוניים שלי, או גם השמיים.”


טל ענה על פי רוב בלחש: “אני מעריץ ההצעה אמא. אמא, את יודעת לא הגיוני לכם להדגיש את הדברים אלו לאבא, את אותו יכולה בבקשה להגיד למקום שאני מחבב את המקום…?”

מעניין היאך התקנת המבט, ושינוי הגישה הם שונים לך ליצור עולמות נוספים, בצורות ומצבים מגוונים. בכל השניה שעוברת קיים זמן קסום בהמתנה לחשיפה. דקה ייחודי, שידע להתפספס אלמלא שיפוץ החשיבה.

עלות תמלול הייתי עלולה לעצמי להישאר בתחושות כעס וחמלה עצמית בנושא ככה שנאלצתי לקום קטן ולהסיע את אותה בני לבית הצבע, יכולתי להחמיץ רגעים קסומים ומדהימים, זרועים בחוויות שלעולם אינן אשכח.