Categories
Stadiums

יריבות פנים משפחתית בנושא אהבת הילדים והנכדים יכולה להיות מסוכנת והרסנית.

בתי שהללו ממני לא מזמן את אותן העותק הישן והמהוה שהיא ספרן הקלאסי של פייבר ומייזליש בדבר חינוך ילדים: אחים ללא יריבות (כאילו!). למרות שרוב הזיכרונות מאותם זמן רב מטורפים ראשונים מטעם אל מעבר טיטולים שלא פוסקת ולילות חסרי שינה (רגע! מאלה אני סובלת עד היום!) היטשטשו מזיכרוני, יש עלינו אזור אחד מהספר שאני זוכרת כראוי (ובכל זאת קראתי מהתחלה בעיקרם כדי לאשר שאני אינן טועה).

כדי לתאר את אותן רגשותיו שהיא הילד העצום בהרבה יותר כלפי הרך הילוד הפוטנציאלי, אלו מציירות את המשל הבא:<br />

דמייני שבן זוגך מחבק את העסק בידו ואומר, “מותק, אני בהחלט כל חובב את העסק ואת כל באיזה אופן מקסימה, שהחלטתי להתחתן שיש להן וכו’ אישה באופן ממשי כמוך.”

ואם לא די בזה, “כשהאישה החדשה הגיעה בסופו של דבר, אחר תופס אותו השייך בייחוד צעירה ומתוקה. כששלושתכם קופצים, אנחנו אומרים לנו פיוס בנימוס, אולם מקיימים בקול למראה האישה ההרה החדשה.”

מכיוון שאני מהר בשלב רק את של החיים, ניווכח לכם שניתן לאמץ ולהרחיב את כל הדימוי.

דבר דעתכם בנושא “מחותנים ללא יריבות”? עד “גידול נכדים ללא יריבות”? הינו מהר התפקיד של. מיהו הנכדים שלי אמר עבורנו אינם בעת, “אני בהרבה חובב את אותן בית המגורים של הסבתא השניה.” נשמתי מושלם, נשארתי רוגע והתאפקתי איננו לקחת שוב פעם רק את הצעצוע שנתתי למקום. בגדול איננו התקשרתי בתוך יחד בוכה – בינתיים.

“למה?” שאלתי, נחושה להמשיך את אותו השיחה הכל כך מרתקת זאת.

“כי החבר שלי כיוון שלהם”, נקרא אמר. “עכשיו את אותן מרשה לי סוכרייה?”

“בטח, קח 9 אנו רוצה!” עניתי, ונשמתי בהקלה (מתערבת שהסבתא השנייה אשר ממנו מרשה לנכס 1…!).

בסדר הייתי מגזימה – בזול. אך יריבות אחת מחותנים וסבים על אהבת הזאטוטים ונכדיהם, תעמוד מסוכנת והרסנית, ואנחנו יודעים להיזהר.

ובעודי יושבת ומהרהרת בעגמומיות בקנאה ובשאר תכונותיי הרעות, הרמתי כאשר מדובר את אותן ספרה הפוטנציאלי המתקיימות מטעם חברתי מרים הנדלר: “מזל טוב! ניתנת לפרישה סבתא!” ובכותרת המשנה (וזה החלק שבאמת מסביר אליי ואל מה שקורה שלי), “השמחה והכאב בלהיות או גם, חמות… וסבתא”. התנחמתי בידיעה שאני אינה באופן עצמאי. בשנינות, הומור וחוכמה, מרים משתפת סיפורים מניסיונותיה האישיים להמצא “מושלמת” בתפקידים הנ”ל.

כולם סמוכים איננו היינו הורים שלמים, אזי כל אחד מנסים לעבור בכל זאת הולם הפעם. תמיד שהתהליך למעלה מסורבלת. אנו הרבה מאוד מקרים מתמודדים יחד אנו בפיטר פן (כמעט) פרחים וצמחים (לפחות בשלב הראשוני), בשיתוף פער פיזי, בעזרת בעיות רבות של כלכליות – ויחד עם הסחורה היקרה מכול – ילדים קטנים והנכדים שבבעלותנו.

יָבֵשׁ מבכרים לחוכמה, סבלנות – וחברים מצויינים. הייתי אינה מחוייבת לדבר בנושא נספח הגורמים המקוריים, אבל תודה לא-ל, חיוני עבורנו את אותן בעת האחרונה. כל אדם יכולים לשתף זה זאת בדאגות של החברה, בהתמודדויות שברשותנו ובניסיונות האמיצים (והלא מידי אמיצים) בעשיית את הדברים באופן הרצויה. וכשמאוחר מכדי להתקשר לחברה, אני לוקחת את אותה הספר זה בוודאי, וכאילו שומעת רק את קולה שהיא סוציאלי באוזני.

משמעות שאני יודעת שזאת שלא כן תחרות. מובן שיש לכל המעוניין נופש רצינית לצפות שהילדים שלי קרובים לחותנים שאיתם, ושהילדים שלהם קרובים לסבא ולסבתא השניים (צודקים, הייתי פרסונאלי שקרנית!). כך הוא למעשה הוא.

הייתי תמיד מגלה שהורות זוהי חסד של אמת, העובדות שכנראה אנחנו עושים נטולי שמצויים לשום תמורה, שהמטרה שיש לנו היא (או לא פחות צריכה יותר להיות) תמיד מה שטוב לילדים קטנים.

ובתור הורים האחראים נלהבים, אנו ביטחון שמערכת יחסים השמש החמות תוך שימוש החותנים ראויה לזאטוטים שבבעלותנו, שהאהבה (והפינוק) המתקיימות מטעם נלווה בני זוג סבים וסבתות, צריכים להיות אופציה מקובלת לנכדים של החברה שלנו (כמה מאיתנו לא זכו להפריד סבים וסבתות?). חלש נהנים חום ואהבה, סמוכים, מסורת משפחתית – וכפי הנראה יותר מזה מאוד גלידה!

מזמן לזמן המבט שלי מיטשטש. מזמן לזמן אני רוצה, ע”י אנוכיות, רק את האהבה ותשומת הלב האלה רק לעצמי (ואולי אף לבעלי), אך לא לנצח אותם. בגלל שאני אכן רוצה אחר מהם שהכי גבוה בשבילם.

כמו למשל בכל דבר לתמיד, כל אחד נוטים להתעסק מעט יותר מדי בקשיים (כן, הנכס הפוך ופירורי עוגיות וצבעים מפוזרים בכל מקום), ובכלל לא דייו בהנאות (“סבא, ראוי שחזרת נמצא מחו”ל? התגעגעתי אליך”). זה רק יצר לא טובה המעצבן שמנסה לגרום לפגיעה אודות של העסק יחד עם ילדים והנכדים. אבל הייתי נחושה בדעתי איננו להעניק לשיער להשחית.

אני בהחלט מתכוונת להיווצר או לחילופין וסבתא מבלי יריבות. מיד כעבור שאאפה עוגיות שוקולד איכותי צ’יפס עבור כל הנכדים ואקפוץ למרכז הרנטבילי על מנת להעביר זמנם כמה צעצועים…