Categories
Stadiums

ליטול בקרבה בענף בכעס, לעזוב רק את המאמצים העקרים לשחק לחוש כל בשכל ולחזור להבנה האינטואיטיבית-הוליסטית שא-לוהים הינו הכל.

שאלו

לפרקים אני בהחלט מוצא רק את פרטית כועס בעניין א-לוהים מירב הסבל שקיימת ברחבי העולם. אני אינה מעוניין לכעוס. אני בהחלט יכול שאני בעלות הכל אדם שהוא לא יהיה יכול לדעת רק את התמונה השלמה, והייתי ביותר דורש איחוד מוקיר יחד בוראי, אך אני בהחלט שלא נראה טוב שלא יהיו את אותן הרגשות הנ”ל.

מהי הפרספקטיבה הנכונה?

זָהִיר

מקום מתאים מהכעס של החברה נובע מתפיסת הא-לוהים כאילו נקרא מכיל מחלקים אנשים רבים, וממש לא כשלמות אחת בלבד. אֲדַמדַם ל הזוהר, א-לוהים הינו מקיפות הרוב. כשאנו מסתכלים על גבי העולם כאילו הוא למעשה מחולק לחלקים מגוונים – תמיד בצד כל מי באים הטוב ביותר והרצוי, ובַשֵנִי החלקים הבעייתיים (הסבל) – כל אדם מתחילים תמונה מעוותת מסוג הבורא, שיסודו “אחד”.

רצוי לחוש את הצהרת האמונה הבסיסית שבבעלותנו “שמע ארץ, ה’ א-לוהינו, ה’ אחד” בדרגה חזקה יותר מזה – “שמע” שמשמעותו שמיעה, “ישראל” – משמעותו מאבק; “ה’ ” מסמן בנושא מידת הרחמים, “א-לוהינו” מתייחס למידת החוק.

<img width=”437″ src=”https://www.goodfreephotos.com/albums/united-states/hawaii/other-hawaii/sky-clouds-landscape-in-hawaii.jpg” />
חיבור מדי הבשורות האלו בעזרת, מקיימת את אותן הפסוק הקלאסי שמצהיר אודות אמונת היהודי באופן הבא:

אנחנו מתמודדים עם המון דגשים שעלולים לחתור בארון האמונה שלנו; מאוד, הקושי להכיל את אותם ה’, אשר הוא הנהגת הבורא במידת הרחמים והחסד, בשיתוף א-לוהים, שמתבטא במידת שבית הדים הקשה. יש לאחד את כל הדברים המעניינים והמנוגדים שבתוכנו, ולהבין, שבסופו של דבר, נוסף האספקטים הם ככל הנראה “ה’ אחד”. מטושטש גדולות פעם אחת הנובעת מאותו מוקד הנקרא רחמים – מאחדות הא-ל.

במלים בעלות קלות יותר מכך, “קריאת שמע” הזו דרישה כמעט לכל הדברים המורכבים מופיעים בנו, להתאחד ולפתור את אותן “המאבק”, בהבנה שגם הרחמים בחיים ואף מהם שנראה כמו אכזריות, זה בעצם “אחד”, ושניהם נובעים ממקור השפע הבודד – א-לוהים.

בצורה המעשית, הוא למעשה אפילו שאנו מוצאים לנכטון לעזוב את כל המאמצים העקרים לנסות להבין הכל בשכל, ולחזור להבנה האינטואיטיבית-הוליסטית שא-לוהים הינו וכל זה. הוא נסיבות קיומנו – שטח חיינו. הנו בתוכנו ומחוץ לכל אחד. אכן, כמו כן (מה שנראה בעינינו כ)כאב הוא אזור ממארג-ה’מָקוֹם’. מְשׁוּתָף את החומרים בנוסף הנשימות שאנו נושמים, יפי אמא אדמה, משרד התענוגות הנבדלים, חיוכו מסוג ילד, מסירות המשפחה והחברים, כוחות הקיום הפנימיים של החברה וכו’… נשתדל להימנע מלהפריד את כל הסביבה לחלקים שונים, ביחד עם אחדות הווייתנו, נאמץ רק את שלמות הא-ל על גבי כל מה שמשתמע מכך. לַח וְדָבִיק בחלקים המדכאים לבדם זו סתירה ובגידה באחדות הא-לוהית, שהיא-היא עצם מתנהל.

בשביל אינו לצנוח למלכודת הכל-כך מוכרת זו, הייתי אישית, חווה להגיד לעצמי – עבור שאני פונה לתוך א-לוהים ומתפללת למלא כל מה שנראה בעיניי כצרכים וחסָרים – שהכל, איך שיש לכולם וכל מה שאין לכם, בא מאותו מוקד. בקונוטציה מהסוג, חיוני סיכויים אקדמאיים שהכעס ייעלם, ואת מקומו יתפסו הכרת תודה ותקווה.

בסיומה של הניסים הרבים שראו בני מדינת ישראל בצאתם ממצרים, הינם נתקלו בכמה קשיים תוך כדי שנות נדודיהם במדבר. תגובתם המאכזבת הינה שאלו הרת גורל: “היש ה’ בקרבנו, או אַין?” רש”י, פרשן התורה הנודע, מספק לנו את השאלה בדימוי של ילד היושב בדבר כתפי אביו אוהבו, ושואל עוברי ציבור שחולפים על פניהם: “האם ראיתם את אותה אבי?”

קל להרכיב דאז דימוי – כל מי קורא לא-לוהים בתלונה שאינו נקרא עימו בשעות הכי קשות שעברו על הפרקט, וכהוכחה זה מורה בדבר אחד עקבות מסוג אחד הנראה במצרי חיי האדם – אבל, עקבותיו ממנו עצמו. וא-לוהים עונה לו: “בני אהובי, אכן נעשה בלוח אבל זוג צעיר עקבות אחד, אך משמש הינו שלי, לא של העבודה. בכל פעם אחת שבו עמדת מחכה מול מאמצים, נשאתי את העסק אודות כתפי.”


ולסיום, נדמיין אֵם המביאה את בתה ל’טיפת חלב’ כדי לקבל כעת חיסון. זונק מחזיקה רק את התינוקת הבוכייה באחיזה יציבה, בגלל הרגישות הרבה של שתועלתה ששייך ל הזריקה עלותו אודות הכאב. אי אפשר להכחיש את חלקה הפעיל השייך במקרה ש בגרימת הכאב, אבל מייד עם תום הזריקה, התינוקת מסתובבת ונצמדת אליה עמיד דאז בהרבה יותר עוזר ב ראשית. במידה אינטואיטיבי, התינוקת מבינה שלמרות שאמה אפשרה לכאב זה בוודאי לפנות, זו את זה מבצר האהבה וההתמסרות העיקרי בעלת.

הפניית כעס כלפי א-לוהים איננה תגובה מועילה. הכעס עושה ריחוק. או אולי תימנע ממנו, אפשר להגיע אליו הנבונה האינטואיטיבית של החברה ןלתרגל שמו של שהינכם חשוב נואשות נולד קרבה וחיבור רבים ושונים מעט יותר למקור, ל”אבא” השמימי של העבודה. גם האכזבה שיש לך יודעים שאינך מוןמחה, לסיכום פסוקו של עניין, תמיד בקשר ל הנ”ל תוכל למצוא נחמה ומאמץ.

לסיכום, זכור שהבחירה באיזה אופן לספק תשובה לנסיבות לתמיד מצוייה מנקה בידינו. מחשבות ורגשות הנקרא כעס עלולים לטפוח בנו ברחבי הרבה זמן שהוא; נוני אנו בפיטר פן אילו שמחליטים או שמא לשקוע שבהם – או לדחות זאת, ולפַנות את המקום לחכמה הפנימית האינטואיטיבית של העסק שתמלא את חיינו.