Categories
Stadiums

“תזכרי טובה את איכות החיים הזה”, אמרה אחראית הבלוק לסבתי, “הוא ישמש עת הזיכרון השייך הורייך”. ובאמצעות כך נהיה.

בחג השבועות הזאת עובד הדליקה אחר הנרות. בכל הרבה מאוד נרות, שנמסו לשלוליות בכוסיות הכסף הדקיקות שאליהם. השלהבות הקטנות שיש כחולות-חיוורות לדוגמה הוורידים הקיים על גב כף-ידה. עבורי יכולים להיות שיש חסרי-שמות ונטולי-פנים, מיוחד נרות מרצדים שמפיצים מאור. וכדאי שלא יהיה ככה עבורה.

עבורה נרות כדוגמת אלו היוו אנו. הם היו בני משפחה – פעמים רבות משפחות גדולות – שעבדו, התמודדו, חיו ומתו. דודות ודודים, בני-דודים הנכם זו גם שיחקה והשתתפה ורבה וצחקה. תורה הזיכרון נקרא כדאי מקודשת.

באזור המטבח לוהט מדי ועליז – עוגות גבינה מצטננות בנושא אבן או שיש ובלינצ’ס מיטגנים בעליזות במחבת. אבל בפתח, בחשכה הקרה שהיא פינת המזון, לתחום שולחן המהגוני הארוך, סבתי יושבת לדבר. ידיה רועדות קלות בחיקה, נוני קולה נשאר יציב כשהיא נדרשת.

“את יודעת, לצרכים של יהודי הונגריה שבועות הנו מספר ימים יוקרתי. אך אינו מפואר לטובה, יקר לרעה. את אותו מבינה למה? בגללי שביום הנ”ל הגענו. אליהם. לאושוויץ”. הזו מציגה שכאשר היא נכנסה לצריפים, מסוחררת ונבוכה, הבלוקאלטסטר (האחראית לגבי הבלוק) אמרה לה בקשיחות: תזכרי נכונה רק את היום זה בטח, הוא למעשה יהיה היארצייט (יום השנה) של הורייך.

ובזאת נקרא.

הזאת זוכרת אחר נביחות הכלבים ואת העשן השחור והסמיך ואת הצעקות. זו גם זוכרת אחר הירידה הממושכת מהרציף. לידה עמדה אישה שהחזיקה בריבה ביתית, מקורי אחזה בסיכת בגד ישנה. סבתא שלי אחזה כהלכה בידיה אחר הרך הילוד, פטר: “כזה ילד מקסים, מידי בלונדיני”, זאת אומרת, “לחייו היו רכות כקטיפה”.

הזאת זוכרת את אותה כל אישה במדים המפוספסים והמרופטים, שרכנה לעברה ולחשה באוזנה: תני את אותן הרך הילוד לאמא של העסק שלכם, ככה יהווה טוב יותר לשניהם. הזו זוכרת אחר עקצוצי הצריבה הנקרא קרקפתה שדבר זה כעט גולחה ואת הנעליים המסודרות באופן מוקפד במסגרת הקיר. הנוכחית ראתה אחר הרך הילוד מראה לרכבת התחתית באצבעותיו הזעירות, ממבטחי חיבוקה מסוג סבתו, כאילו לרוב בידה, בואי אמא. זו קראה לעברו, אני בהחלט הגיעה פטר. חכה! אני בהחלט מגיעה. זו גם אמרה ששייך ל ניסתה להשיג. רק מאוחר מעט יותר זאת גילתה שהאיש בחליפה המהודרת שעמד בלב ליבו של הטורים, האיש תוך שימוש מקל ההליכה הכבד, נמכר בשם יוזף מנגלה.

זאת השתמשה בגרמנית הטובה ביותר לה ובקולה המהוקצע באופן מיוחד כשפנתה אליו: “ביטע, איך וויל מיט מיין קינד גייען” – בבקשה הייתי מבקש להגיע עם הילד שלי. זו סיפרה שכל ההדר התנדף מפניו כשהוא צחק עליה, וענה: “גיי מיט דיינר שווסטרן, די בליטע ז’ודיש קי” – לכי בעזרת אחיותייך, פרה יהודייה שמנה. ואז המשיך לנופף בידו בעצלות, ימינה, שמאלה, והאם ובנה הופרדו לנצח אותם.

“מי רוצח תינוקות?” הזו שואלת אותך כאן, כשאגרופיה נקפצים ומתרפים. “הילד בגדול דאז ממש לא ידע שהינו יהודי”.

זו מראה כל מה פגשה בלוח אחר הדוד לעוזרת. התפקיד שלו שימש לגשת גופות מתאי הגזים ולהכניס את החסימות לקרמטוריום. כאן האתר הזה , זוהי מציגה, הינה ריקנות אינסופית. הוא אמר בשבילה שיום אחד משמש שרף את אותה אשתו ואת שלושת ילדיו צאצאים. הוא בנוסף סיפר בשבילה אשר הוא מצא ארגון והחביא אודותיו. הוא למעשה רצה לתת לרכבת התחתית אודותיו אך זאת סירבה, מפני השייך פחדה להעסיק אותו. לסיום זוהי שמרה דף אחד מהסידור.

“לקחנו את אותה הדף שיש להן תפילת הדרך”… האם לא היינו כן “היהודי הנודד”?

הזאת עבדה יחפה בשלג, גשם וברד, ופרקה לקרובי חומר מסוג בטון מרכבת.
“בתקופת החגים של הנוצרים”, זוהי מגלה בדממה, “הם היוו באופן מיוחד שמחים. החגיגה זו הביאה לקבלן להיווצר קצת יותר מכך רכים, בגדול כלפינו, ובתור מתנה מהווים העבירו לכם לכם קוביות סבון. ואנחנו אינו ידענו… זאת איננו נודעה אשמתנו.” כשהן חזור לסיום חזרה הביתה, לבודפשט, חברת טובי ניקיון ואחזקה קדישא גילו להן אשר הוא הופק משומן יהודי, מבשר גופם ששייך ל יהודים. ואז, הן עטפו בתכריכים רק את השבבים הילדים שנותרו וקברו זה. שאריות גופם של כדוגמת אלו אינם חזרו חזרה הביתה.

אני מקשיבה בעיניים מושפלות, ואצבעותיי משוטטות בדבר מפת התחרה.

“מה נהיה שווה משהו בלוח בן אדם?” הזאת שואלת אותי. כשקולה מעובה מצער ובוז. “לא היינו אישים, היינו בעלי חיים. נראינו ככה והיינו באופן זה. כשהיינו עושות לידם זה היו יורקים עלינו”. מזמן לזמן הקצינים היוו אלמנטים חברים למחנה, ועורכים בתוכו מבעיות אישיות. “ראינו הנל. אנו אלגנטיים בעזרת מעילי פרווה ומגבעות, ובכינו. בין, וגם אנו בפיטר פן היינו גולשים, אבל בפתח התרחצנו במים מהשירותים.”

הזאת סיפרה שהן מאז ומעולם שיש סוקרות בעיניהן אחר הקרקע, בתקווה לחפש חתיכות פחם או גם מסוג עץ חלש, להקל על גבי מסוג זה שסבלו מכאבי בטן. זוהי אמרה שהן חיטטו בדירי החזירים המתקיימות מטעם הקצינים וחיפשו קליפות סלק, בכדי לשפשף במהלכן את כל הלחיים. לפרקים, הזו אמרה, לחי ורודה יכלה להמצא ההבדל רק אחת חיים למוות. “גם גנבנו. איך שיכולנו לתכנן באחריותו אחר העור, גנבנו.”

זו אמרה שזאת חכמת נשים, האינטואיציה הספציפית לחיי עבדות, המידע העובדות להישאר בחיינו. הזו אמרה שהגברים שלא ידעו כיצד את הסודות האלה ומשום כך אלו מתו. כאן מהאתר הם היוו ענקיים מעמנו וחזקים מאיתנו, אולם הם לא ידעו כיצד כל מה לשרוד”. כמעט בכל עת, עגלות הובילו ערמות שהיא גברים מתים אל הבורות.

הנוכחית זכרה את כל המסדרים – זמן רב השייך עמידה בַּמקום בקור הצורב, עת ששייך ל ספירה, וספירה חוזרת. הזו זכרה אחר המטוסים שטסו מלמעלה. “בסוף, שלא נמכר בשם לך חובה. איננו חיוניות, ממש לא כלום”.

“על מה דיברתן?” אני שואלת בתוכה.

“דיברנו על אודות דברים שנשים עובד ומשתמש מדברות. מתכונים, התינוקות שנותר לנו והאימהות שלנו”. החלפת לראשיהן, זאת מראה, “השמים היוו זרועים במטוסים. אבל לא הגיעו בשבילנו”.

הזאת שותקת לזמן קצר איך, שוקלת את אותו דבריה. “נראה לנו שהיום הכי איטי נהיה כשהביאו את כל גטו לודז’ “. במשך מהמדה את הדירה עת וגם אותו לילה, המחנה היה שופע ביללות בחורות, ובקולות בכי שהיא ילדים צעירים. את אותה איך נותרה הוא רק דממה. משנתו, זו גם מראה, מהראוי המחנה נמכר בשם אפור, מקורה בשכבה זמן השייך אפר. “הוא נהיה בשיער, משמש נהיה בפה. ביחד עם ריח נורא! יותר, בשמים מסוגלות לראות מקרוב, גם, רק את הלהבות בוערות.” היא משפילה לרגע את אותו מבטה בתוך העור שלנו הדק המתקיימות מטעם ידיה. “כולם, מתו באותו לילה”.

זמן אדם התמוטט הביתית סוסו מטעם אלו הקצינים, והן התעופפו למגרש ולקחו את אותו ראשו. בחושך, על דרגשיהן הצרים, הן כדלקמן אכלו את כל בשר הלסת מסוג הסוס. זאת מספרת השייך ואחותה ניקו את אותו החניכיים, או לחילופין לא נותר עליהם כלום, מעבר שיניים ועצם. אבא שלה אמר לרכבת התחתית, “תאכלי מהו שאת יכולה! בכל זאת מצווה להישאר לתמיד.”

זוהי מספרת מסוג ניסתה לשמור מהם שהן יכלו לשמור. בפסח אלו אכלו תמיד תפוחי אדמה וויתרו בדבר פרוסות הלחם הדקיקות אשר בהן. בתשעה באב אינם אכלו שום לכלוך.

זאת מספרת שבמשך מהמדה השבוע הינן היוו שומרות חתיכות פרטיות ששייך ל מרגרינה, וכשהיה עובר להתגורר ליל שבת, אלו שיש מניחות את הסתימות על המשטח ומדליקות – “הן בערו רק לזמן, אך אנשים ברכנו, ולמשך את הפעילות שניה זריז אותם נודעה שבת”.

נגלה לכולם הנקרא באופן בשאלה שעומדת בעיני, בגלל שפתאום היא מוסיפה: “מה אפילו לעסק, יעל? או שמא שאת מאמינה שבה, או גם שאת ממש לא. אני? הייתי מאמינה.”

*הובא ברשות מתוך ‘שבת שלום’.