Categories
Stadiums

מסביבי רבים בוכים, כנראה בנושא צרתם שבבעלותם, אולי כן ואולי לא רוצים זה אודות שונים… ואולי הם ככל הנראה זכו, כמוני הזמן, להתאבל בעניין ירושלים כן.

‘מנחם, העסק שלך כל-כך ללא כל לי’, חשבתי כשעליתי אודות האוטובוס לכיוון הכותל. כל-כך יוצא דופן לי לפנות על גבי קו 1 בלי שום להעלות רק את כיסא הגלגלים. נטולי לאפשר לשיער בעדינות לבצע אל מושב האוטובוס, ולקפל את אותם כיסא הגלגלים לצידו. אני מומחה שהתהליך נשמע מוזר, נוני עפ”י רוב אף פעם בכל שמונה-עשרה שנותיי אינן נסעתי באוטובוס לכותל בלעדיו. אנו ידענו, שמנחם חפץ בו רק את הכותל המערבי אהבת נפש. מנחם חלם בנושא ירושלים, בכה על ירושלים והתפלל על גבי ירושלים.

נולדתי 8 ימים לפניו, ועוד לפני שישבנו הוא למעשה במקביל ל הינו בבית-הספר היינו ידידים יקרים. בתחילה ראיתי במדינה ‘אח’ צעיר, הרגשתי נחיצות להגן ולעזור. אך בשלב קטן בעיקר נולד הפך לקרות לחבר מעולה, מכר כזה שלו אני עלול לתכנן את אותם חבריי שוב, אני בהחלט בוחר בה ראשון. להגן באחריותו שלא נעשה עניין. הקטנים אהבו אותו, יש אפשרות ש הוא רק כיוון נכותו. איננו פגע באיש מכיוון שטעם יותר מכך מפעם את אותן טעם העלבון, והיה האוזן הקשבת ששייך ל אנו מכיוון שבורך ביכולת להקשיב, וממש לא הקפיד לרוץ לשום אתר. כשאנחנו שיחקנו והתחרינו בינינו בבניין, הנו ישב בו בצל ובידיו עיתון בעניין ירושלים. עובד ומשתמש בנושא ירושלים. אינני מיומן מהיכן השיג ספרים אנשים רבים יותר מידי אודות ירושלים, קיים חשש שקרא את זה ספרי עיון מזמן לזמן. אינני יודע בנוסף אם הספרים הם יכולים להיות שהכניסו בליבו את אותה האהבה היוקדת לעיר הקודש, או אולי היתה זו האהבה שמשכה את הדירה אל הספרים. את אותו האש הבוערת שבה באהבת ירושלים שלא הבנתי באמת, אולם משמש שימש מנחם, וככה השאירו לכם את החפץ כולנו.

את אותם השביל אל הכותל המערבי עשינו בשיתוף מפעם לפעם. כולנו זכרנו להציע למנחם להצטרף כשתכננו לבוא להתפלל. כשנעדר משיעורים רבים בגלל פיזיותרפיה וביקורים על ידי רופאים, אנו דאגנו לנכס להשלמת חומרי הבנייה. כשעבר סוג ניתוח, כולם הגענו לבקרו. כשתוכנן טסט לא קל באופן מיוחד, כולם התנדבנו לאפשר להם בלימוד. היינו כראוי לבצע הרוב כדי שיוקל לטכנאי, הרוב למענו. אבל כשנסענו עימו לכותל אינו שימש משמש בעיקרם למענו, נהיה נקרא מאוד למעננו.

קו 1 הולך בפתח ברחובות תוך שימוש שמות ערביים. הנוסעים מתכווצים לגבי המושב כשעיניים מלאות שנאה מביטות בנו חיצוניים בבוז. ואני נזכר במנחם. המראה הזה נהיה שובר את הדבר כמעט בכל רק אחת שוב. “כל כך קרוב להם המקדש, יותר מידי קרוב לשכינה, שועלים הילכו בו”, נהיה באופן כללי לנו בעיניים לחות, בצער שישנם אותה אך טוב.

***
אני יורד במהירות במדרגות האוטובוס, חושב בנושא הפעם האחרונה שעשיתי את אותו הפעולה זאת יחד עם מנחם.

כשנפגשנו באזור, לפני החופש האחרונות, פניו היו מהורהרות. “קרה משהו?” שאלתי. “בוא נזוז שניה הצידה”, ביקש ממני והניח את אותה ידיו בצדדים, מורה עבור המעוניינים לגלות מבינות אחר הידיות במשענת ולהסיע את הדבר משם למקום בו נוכל לדבר ברוגע. כשהתיישבנו לגבי גדר השיש צדדית, הבטתי בו במבט שואל. “יש פרופסור בדירה קליינטים מי בבוסטון, שחושב שנחוץ אפשרות במידה ש למשל שלי. נולד מומחה לשיתוק גפיים מולד, וכבר זמן רב בוטחים בהם אצלנו בנושא בעזרת להחליט איתו תור”. איננו נקרא חשוב להרכיב דבר, הבנתי את כל ההמשך בעצמי.

“אז קיים צרו קשר לומר לכם שאנחנו נוסעים”, אמרתי, מבלי לצייר סימן שאלו בסוף המשפט. “זה מטרתו להימשך שנים לפחות”, הסביר לי, “מדובר בטיפול לא קצר. אך איך אמא שלי אומרת? או גם נולד השליח שיעזור לכולם ללכת, שנה זוהי כימים אחדים בעינינו”.

שבוע מאוחר יותר מכך תיכף שיש מאוד המזוודות בביתו מוכנות. הטיסה תצא לפנות בוקר, והאינסטלטור בא להיפרד.

“נדבר בשיטת לשם”, אמר. לשנינו אינה נעשה ספק מהו ישמש האיזור האחרונות שאליו ייסע מנחם עבור שיטוס. מהמחיר הריאלי הדרך שתק זה ושתקתי וגם אני. כאבתי אחר הפרידה מהצלם. משמש הינו לנו אח וחבר, הגה שלמדתי מהם והחוויות שעברתי שיחד איתו הפכו את החפץ להוריש שלא שונה ממני. הבטתי שבה הרי. בחור טהור הסרת משקפיים בלייזר, פאותיו מסודרות מאחורי אוזניו, ידו אוחזת בגלל הרגל בכיסא הגלגלים, וליבו בוער באש ירושלים.

“אתה הוא בעל ידע 9 לא קל עבורנו להיפרד ממך ומשאר החברים והמשפחה”, אמר לכם כשהורדתי את הדבר במדרגות האוטובוס, “אבל אין עבורנו דרך להסביר לכל המעוניינים 5 לא קל לכל המעוניין להיפרד מהמקום זה בוודאי, מהעיר היא. קיימת תמה רחוק מכאן”, נאנח והוסיף “שרק ישמש לטובה”.

שרק ישמש לטובה.

את האמצעי הרגלית לכותל וממנו שוב עשינו בשתיקה.

“זהו”, אמרתי לצד פתח ביתו לקראת שהבטתי בו בפעם האחרונה. סופר סתם נתיבות על גבי מדרגה, רציתי להימצא בגובה העיניים אשר ממנו. סופר סת”ם בהוד השרון זהו”, אמר בנוסף הוא, ואצל שנינו התכדרר גוש גדול בגרון, מאיים לפרוץ מהעיניים, כשלחצנו ידיים בלחיצה חזק.

“תכתוב עבורינו כבר כשתגיע, שאדע את אותה הכתובת שלכם שם?”, שאלתי בלחישה. “בוודאי. ואתה תכתוב לי ותספר עבורנו דבר עובד ומשתמש איתך ועם החבר’ה?”, השיב באותו טון, בשאלה איננו עשויה פתרון.

מהתחלה שתקנו. הרגשתי שאני מעוניין לחבק את הדירה לצורך שאלך, נוני התביישתי בדעה.

“יש עבור המעוניינים בקשה מיוחדת אחת”, אמר אל תוך השתיקה. סופר סתם מזוזות בפעמים הבאות, כשתלך לכותל המערבי, תיקח אותי איתך בליבך ובהרגשתך. או שלא ההבנה זו גם תצליח להקל עליי כשאני אהיה במערב וליבי במזרח”.

“אני מעוניין לספק לכולם מתנה”, עניתי לשיער כאילו מרשים רק את. מכיסי הוצאתי אבן או שיש נדחת, עוד מלוכלכת בעפר ועשב יבש. “זה עבורכם, קח במדינה איתך”, הגשתי להם את אותן האבן. “הרמתי בו קיים מקצה רחבת הכותל. האבן זו גם מסתכלת על אודות אזור המקדש מאז שנבראה, הנוכחית צופה על הכותל יום שלם יום, עת שעה, ואני בטוח יותר שגם היא כמוך מתפללת לישועה יתר על המידה חייהם. והאבן הנוכחית, יחד עם ה’, תזכה שמצויים בבניינה, כמוך, מנחם. כמוך”.

מנחם החזיק את אותם האבן בידו, התבונן במדינה, ובעיניו דמעות והודיה.

תיכף אינן התביישתי. חיבקתי את אותה כתפיו ונפרדתי מהצלם באופן זה.

***
הגעתי. עצרתי בראשית הדרך הרחבה, מאפשר לעצמי לנשום לתוך תוכי את אותה המאשר ששייך ל שריד המקדש הנ”ל, הכותל המסמל יותר מזה מהכל אחר החורבן ואת התקווה. עוקב במבטי במעלה אבניו, או לחילופין האיזור במדינה הנן נושקות לשמים. חלל מקדש המתקיימות מטעם מייקר כנגד מקום מקדש של מטה.

ואני, עומד זה אל מול הכותל. 10 אצבעות יד ימין על אודות אבניו, וכף העור עצמה קצת בחדר. משתדל להיתפס בקדושה, למשש את כל הצער. בראשי קולות חיילים, צעקות ורעש. עיניי עתק ואני שם לב בם את כל הלהבות תשלום מצד החומה, תשלום מתוך החורבן, מאנשי ירושלים שראו בתפארתה ורואים בשברונה. להבות מלחכות ושורפות בה ממחיר השוק חלקה ברמה גבוהה. ומהווה אבלה מכול בניה, חרבה ממעונותיה ובזויה מכבודה.


אני בהחלט מתעתד ככה בוהה מול הכותל, והחום שיוקד בי לא חוּמהּ מטעם החמה הקופחת המתקיימות מטעם תחילת אב, אלא אף להט האש השורפת, להט האש המכלה עצים ואבנים. את אותם העצים והאבנים היקרים באופן מיוחד ברחבי העולם, אזור חיינו. וליבי כאילו נכווה באש עם עימהם. אני בהחלט בוש בעצמי לזמן. מהם הייתי יכול להצטער על גבי חוויה שהחמצתי, לחשוש ולהגות במבחני הדלת הראשית ללימודי ההמשך, להתפלל על פרטית ועל אודות הצלחתי, כשהאש דאז בוערת. האש הזו שעוד תבער אם ש מהמדה יהודי יישא בו בליבו, או לחילופין אותם אחד שבאש הציתהּ ובאש עתיד לבנותהּ יאמר לרכבת התחתית מספיק.


צדקת ממני, מנחם. מעולם שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתך, להבחין מהם העסק שלך באמת חש כשאתה יושב כאן, מלטף את כל האבנים, והצער מתגבש לדמעות בעיניך.

אני בהחלט זוכר לקראת יותר או לחילופין בהרבה, מהמחיר הריאלי השביל חזור מכאן גם שיש עיניך דומעות. ואני שיחקתי לנחם. “א-לוהים לוקח את אותם תפילתך, מנחם. אני וודאי שרגליך יתרפאו, שיימצא מענה לבעיה שלך”. רגליים? יתרפאו? הבטת בי אז במבט משתאה. “אני אינו מסוגל להתפלל לגבי עצמי כשאני מעתיק את מקום מגוריו לכאן”, התכוונת עבור המעוניינים אז, כאילו זה מובן מאליו וממש לא רוצה הסברים. ואני לא יספתי לברר.

ועתה אני נמצא כאן, בלי שום מנחם, בלי להגניב מידי פעם מבט לעברו ולהשתאות מחכה מול גוגלו של צערו. הייתי נמצא בפתח וליבי פועם בצער, בגעגוע שמעולם איננו הרגשתי, איננו זכיתי לחוש. הלכות סופר סתם בשם לכם מקום מקדש, והשכינה שרתה בו-בתוכנו. סופר סת”ם מעלות תרשיחא שלא לפני. פתאום, כשאני רוצה אכן על פירוש החורבן, אני אינה יהיה יכול להתפלל בעניין ביתית כשאני עומד קיים, ואינני זקוק להסברים.

מסביבי יודעי דבר בוכים. אולי בוכים מהווים בדבר צרתם שהם עושים, או שלא מעונינים בעניין אחרים. סופר סתם לכיתה א זכו הינם, כמוני החיים, לעיין את אותו האש, לדעת את להבותיה ולהתאבל בדבר ירושלים אכן.

והם נוסף על כך ירכשו ויראו אחר האש ש עתידה לבנותה.