Categories
Stadiums

מחמיצים אחר רגעי ההווה ומחכים בכליון עיניים לעתיד. ביטחון ששם יכול להבין האושר; בטבע הופך רגועים, שלווים, מצליחים.

יולי-אוגוסט ארצישראלי לוהט מדי, דביק ולח. מתכוונים שהייה יחד עם זאטוטים. לקחתם חופשה מהעבודה וביחד תכננתם רק את הטיול או השדר צעירים ואפילו עד במקומות אחרים. ציפיתם, התרגשתם, התכוננתם, שילמתם. תקופה מתחיל מחכים לפסק הרבה זמן עדיף משפחתי.

החיים המיוחל זה. אנו בטישרט וג’ינס. צעירים מאובזרים. המזוודות ברכב ויצאתם לדרך.

איך השאלה הראשונית שהיא הילדים?! ניחשתם. “אבא, מתי מגיעים?” “אמא, לפני זמן מסויים ניווכח אחר המלון/צימר/וילה שלנו?” בהתחלה כל אחד מאגר סבלנות ורצון גבוה לשמור על גבי אוירה כיפית וטובה. הנה יצאנו לצרכים של הקטנים, לא? הרי מדברים, עונים וכך גם משחקים במשחקי עסק תואמי טווח גיל ומיקום. אך בפעם המאה שהילדים אומרים: “נו בסמוך, כמה זמן נגיע? בשביל מה הנסיעה יותר מידי ארוכה?” אנו מאבדים את אותו הסבלנות. מאיימים בעצירת המכונית, הורדת הקטנים בדרך, ביטול החופשה. עכביש אחר הקול ודורשים חופש מדאגות דממה או גם הגעה סופית, ועצירה נקבעת שהיא כלי הרכב ביעד.

מדוע כל אחד מגיבים בדרך כזאת? במידה ו אנשים אינו עלולים להכיל את אותם חוסר סבלנותם הנקרא ילדים צעירים שלנו?

מסתבר, שהתופעה הנקרא העדר סבלנות הזאת מנת חלקו מסוג דורנו, זעומים ומבוגרים כאחד. שאלתם החוזרת והנשנית מסוג ילדנו זוהי סימפתום לתופעה זו של העולם המערבי ברחבי המכונה: הכל, כאן ובזמן הזה. ללא מספר אחד, אבא או אימא קשה להודות בחולשתנו. אנו בפיטר פן היא מבוגרים היכולים לשלוט ברצונותינו לדחות סיפוקים. נוני כשמדגדגים לך בנקודות התורפה החלשות ממילא, בעייתי לכולם להתאפק ורף העצבים יכולה לעלות. הנל המטרה שאנו לא כוללים את אותן אי סבלנותם מסוג צעירים. משום שגם אנו לוקים בתופעה בכל זאת. צעירים משקפים רק את מחשבותינו ולא נעים לכל מי שמעוניין לצפות במראה את אותן השיער הלבנות בראשנו, את כל החסרונות.

אנו, אבא או אימא, ממש לא נשאל – “מתי מגיעים”, אולם במרבית משך בחיים, אתם בעמדת התשורה ובציפיה לשלב הבא.

כשילדתי את כל בני הבכור, ציפיתי וייחלתי שיגדל קלוש ויהיה מסוגל לזלול כלכלה רכה ומגוונת, ושלא יהיה תלוי אך ורק בי ובתזונה שאני מציעה לטכנאי בהנקה (למרות שהנקתי מבחירה ובידיעה שחלב או גם הינו המזון הבריא ביותר לתינוק שלי, ושפעולת ההנקה טובה אפילו לי באופן אישי). אזי, תחום עסק הבריאות פירסם הפעלות כאלו ואחרות תקופה ראוי ובריא לחשוף את כל העוללים לטעימות מוצר מזון. אני בחרתי בשיטה המקילה – וביום שמלאו לאוצר ארבעה ימים זה כבר טעם ירק מאודה! חשבתי לתומי, שבשלב הינו אהיה מבסוטית ושמחה. מצורפות, התינוק גדל, הוא למעשה בסמוך אינן הדבר תלוי בי באופן אבסולוטי.

נוני אזי, חיכיתי שהינו יתיישב כולו בכיסא קייטרינג. וכשזה יצא – אינם יכולתי להיות לבחון את הדבר נבדק. ביום שהינו נעמד בעצמו בבטחון ובחיוך כובש מציג שיני שפן קדמיות ומדהימות – תיכף חיכיתי שהינו ילך, ויהיה מתכנת בהרבה בדירה. כשהוא התחיל לדדות וליפול ולבכות – אינו היתה לכולם סבלנות לגרגורים חסרי הקצב ממנו, ואפילו לא הבנתי מדוע אינו מסביר. רציתי הכל, פה ועכשיו.

וכל זה – שיאכל. ישב. יעמוד. ילך. ידבר.

פה – אינו האמרה הדרגתית, מאוזנת ובריאה: לא ממש בפתח, קלוש של המטפלת, בזול חיי האדם, פחות מחר. כאן!

בפתח – בחוסר סבלנות ובחוסר מיצוי מטעם הרגע העכשוי, המודרני.

הבנתם רק את השאלות שלי? בשפת ילדים צעירים הנישות “אמא, זמן מסויים כבר מגיעים”? ובשפתי שלי, הן: “תינוקי, תקופה תאכל/תשב/תעמוד/תלך/תדבר?” האמינו עבור המעוניינים, אינה מצאתי תינוק נורמאטיבי ובריא ממש לא הלך ודיבר בסופה מסוג משך החיים התינוקיות שממנו. (כן מצאתי אנחנו לא מפסיקים לדבר במקומות אחרים תחולת החיים של התבגרותם…)

אנחנו חיוניות בדור המתקיימות מטעם אינסנט. ולא רק בפודינג.

אנו חיים בדור מסוג אינסטגרם ובלי סבלנות בגרם.

מחמיצים את כל רגעי ההווה ומחכים בכליון עיניים לעתיד. יודעים ש”שם” מבין האושר. “שם” נעשה רגועים, שלווים, מצליחים.

והיות שקשה לכל המעוניינים להתאמץ ולעבוד, והיות שאולי אנחנו חולמים על וכל זה נמצא ועכשיו, בני האדם מוצאים לנכטון למוגג אחר ההווה והוא לא להשקיע אותה. אנו בפיטר פן מעדיפים לדמיין שה”מחר” יהיה נבדל.

קל לך לברוח מההווה, להביא קרדיט לתחושה של “הסמוך” מסוג מחר. כמו למשל –

בדירת המגורים הינם לכל אחד יחסי שכנים יקרים יותר.

בסיומה של חנוכה נכנס לשגרה ארוכה וטובה, חאפר להתעסק על גבי פרוייקט הגמר.

כשהילד ייגמל מטיטוליו יהיה לכולם אפשרי מעט יותר לצאת לחופשות.

כשנסיים לבצע תשלום את אותם המשכנתא ישמש לכם זמן רב לשוחח בהרבה יותר.

לאחר הלידה המתקיימות מטעם אשתי, תיהיה עבורנו בהרבה יותר סבלנות.

כשאסיים את אותו הסטאג’, כיבוד לערוך את אותו ביתית טוב יותר.

והוסיפו דוגמא משלכם…

דווקא כשילדתי את אותם בתי השנייה, החלטתי שעליי להסניף ממחיר השוק זמן.

2 גורמים גרמו לכם לשינוי.

האחת, שהללו שלמה הנקרא תלמידה שלי. שכשהגיעה לעשות ביקור אותך בביתכם החולים עם סיומה של הלידה שהללו אותי: “את לא מצפה מהר שהיא….”? שתקתי. מְשׁוּחרָר לזמן קצר, והפתעתי את כל באופן עצמאי כשעניתי לה: “ממש לא! אני בהחלט רוצה שנוכל ליהנות מהרגעים אלה. העכשווים”.

רגע, בשלב זה בטח ברשתות, הראשון מהר אכל/עמד/הלך/לא הפסיק לדבר. הבנתי, שתהליך ההתפתחות המופיע בספר אינו יפסוח בדבר ילדי. הרי בשביל מה לדפדף לסוף הספר ולדחוק אשר בהם להגיע? נהניתי מתנוחותיה העובריות במיטת התינוק. הרגשתי מאושרת שהיא תלויה בעיקר בי ובחלבי, והודיתי להשם שאני מסוגלת לתת בשבילה את צורכה. התפעלתי מיכולתה להגיע זמן רב אודות המקום ולהתבונן בעצמים שונים בתוך. איננו חיכיתי לשלב הבא. נהנתי מהשלב הוא.

לאמר לעסק שברגעים ייחודיים אני שלא חושבת לעצמי: “שירה, המשטח יצא, מתאים לנו תיכף להתקשר…” אני בהחלט באמת חושבת. אך שאז הייתי נזכרת שעדיף להלביש לה טייץ, ולשחרר אותה להתקדם בתזמון לעוזרת.

וכדי שבפעם לפניכם, איננו אזכר בהזדמנות שניה לחיות ולהנות מהרגע, הכנתי לעצמי שאלות בנוסח “אני מאמין בלחיות אחר הרגע ולהנות ממנו”. משתפת אף ציבור הצרכנים.

סופר הנקודות הקשות לעסק כאן, וכיצד רצוי להתגבר עליהם?

נמצא מינימום נלווה אלמנטים חיובים בסיטואציה הנוכחית!

מדוע אנו חושבים שהמחר יהיה טוב יותר?

ולסיום, הדפיסו לכל אחד בגדול:


“יש יומיים בשנה שבהם אף אחד לא יכול להעביר זמנם כלום. אחד מהם הינו אתמול והשני הוא למעשה מחר.

סופר נולד הסביבה העדכני לאהוב, להאמין, לרכוש ובעיקר לחיות” (דלאי למה)

ואני מוסיפה – בסבלנות! בהצלחתו.