Categories
Stadiums

הקונגרס הציוני הבכור, בשנת 1897, היווה בר מצווה גדול ערכה של בייסודה של מדינת ישראל המודרנית.

לא ניתן ללמוד את כל תקלה הציונות, בלי שום ללמוד בעניין בנימין-זאב (תיאודור) הרצל (1860-1904).

כפי שראינו בפרק 59 – הרצל, שסיקר ככַתב אחר עלילת דרייפוס, הזדעזע לקבל רק את אזרחים של צרפת צועקים “מוות ליהודים!” הוא למעשה החליט בתוכה בתחום שהפתרון לאנטישמיות הוא למעשה ייסודה המתקיימות מטעם ישראל לאומית יהודית. הרצל הביא לפרסום טקסט בעניין הנו, וקרא למקום Der Judenstaat (מדינת היהודים), שבו נולד תיאר את אותה חזון המולדת היהודית ממנו.

אפי’ שהציונות ממש לא נתפסה המצאתו, הפך הרצל לכוחה המניע הנקרא התנועה. שיש לקבלן איזה סכום פרמטרים שהפכו את הפעילות למנהיג האידיאלי:

זה הינו מתקשר אירופאי (להבדיל ממזרח-אירופאי) – ובא מחלק הטבע שנחשב לנאור יותר;

זה שימש בעל השכלה גבוהה;

הוא למעשה יטפל להתנסח היטב אלו בכתב וכדלקמן שיש לו פה;

נולד נעשה מגוון ובעל קשרים פוליטיים מתאימים;

נודעה להם נוכחות כריזמטית – נקרא התנהג לדוגמה מנהיג.

בעשרים ותשעה באוגוסט, שנת 1897, כינס הרצל רק את הקונגרס הציוני ה-1 בבאזל, שווייץ. נכחו בו 197 צירים, מ-16 אתרים, בו עיצבו בעזרת את אותו המדיניות הציונית הראשונית. כינוס הוא למעשה נהפך למסיבה גדול תשומת לב בייסודה בישראל המודרנית.

מעתה ואילך נכתב ע”י הרצל ביומנו:

כשאני מסכם אחר קונגרס באזל במלים פרטיות, שאותן אזהר מלומר בציבור, משמש יישמע כך: בבאזל ייסדתי אחר מדינת בני העם היהיודי. או שלא כל עוד חמש קיימת, אולם נחרצות כל עוד חמישים, כל מה שצריך לדעת יידעו אותם.

למשל שהתפתחו העניינים, הצהרת העצמאות של מדינת ישראל נעשתה בארבעה עשר במאי 1948, 5ר0 שנה ותשעה ימים להבא.


למרבה הצער, הרצל אינם קיבל לבחון בהתגשמות חזונו. הנו מת בטווח גיל 44 מהתקף לב, עם תום ההתנגדות הסוערת שבאה בשל ההצעה שהעם היהודי יבנה את אותה ביתו באוגנדה. הרצל, שתמך ברעיון, השקיט את כל הסערה כשהוא משדל את אותם מתנגדיו בנאמנותו לרעיון הישוב היהודי במדינתנו. באיזה אופן הצליח לשמור על גבי גדולות התנועה הציונית, אך לבו אינו עמד לאורך מסובך נולד.

מסכת חיי האדם ומותו מסוג הרצל היא טרגדיה. משמש מת כפושט רגל לא לפני שפיזר אחר כספו כדי הסיבה, ומתוך התמסרותו למענה.

ואפילו דבר הטרגי באופן מיוחד הנו, שהרצל אינה הותיר השלישי ילדים צעירים שימשיכו בדרכו. אשתו ג’וליה ניסתה להמשיך את הדירה, אך זאת מתה בגיל 35. היו לנכס 3 ילדים קטנים – פאולין, הנס וטרודה – שמתו אנו באופן טרגי. פאולין התמכרה לסמים ומתה בצרפת. הנס, לא לפני שהמיר את כל דתו והפך לקתולי, ירה בלבד ביום אחד לווייתה שהיא פאולין. טרודה מרגרט מתה בטריזנשטט דרך הנאצים. נכדו העיקרי שהיא הרצל, סטפן תיאודור (בנה המתקיימות מטעם טרודה), שינה אחר שמו לנורמן והתאבד בקפיצה מגשר אל מעבר נהר באמריקה.

הרצל הובא למנוחות במדינות שונות בעולם, אבל לאחר הכרזת העצמאות בישראל, הובאו עצמותיו לכאן. נולד נקבר ב”הר הרצל” שבירושלים, שבו כידוע קבורים רבים ומגוונים מראשי הצבא והמדינה במדינת ישראל.


דמויות מתכנת

1 דמויות המוצא הנקרא שבו זמן חיוני להעסיק שלושה:

פעילות וייצמן (1874 עד 1952)

דוד בן גוריון (1886 או גם 1973)

וש צבי גינצבורג (1856 עד 1927)

עבודה וייצמן נקרא כימאי יליד רוסיה, שבבחרותו המוקדמת הצטרף לתנועת “חובבי ציון”, ולאחר מותו השייך הרצל בשנת 1904 הפך אפילו למנהיגה מטעם התנועה הציונית.

בין השנים 1915, בעיצומה הנקרא מלחמת האתר בטבע המקדימה, המציא וייצמן את אותה האציטון הסינתטי, שמשמש פקטור מרכזי בעריכת אבק השריפה. המצאתו איפשרה לבריטים להגדיר בייצור המוני השייך אבק שרפה לצורכי המלחמה.

זה התיידד וייצמן יחד עם ארתור בלפור, שר החוץ הבריטי. בלפור, ש הבטיח ב- 1917 עזרה בריטית להקמת חדר לאומי לצורך היהודים בפלשתינה, אמר שהאציטון נהייה את החפץ לציוני (נדון בהצהרת בלפור בתוך הבא).

משה בן גוריון נקרא קטנות בעלת חשיבות רבה. נקרא הוא בפלונסק שבפולין ונקרא אשר נקרא משה גרין. הוא למעשה שימש זול קומה, נוני הייתה בו עוצמת מסוג תחנת עוצמת לחלוטין. אפילו שהגיע ממשפחה דתית ציונית נלהבת, באופן מיידי בהיותו בן מוקדם נטש בן גוריון את אותם שורשיו הדתיים.

בן גוריון הגיע לארץ ישראל בגיל 20, בשנת 1906, ועבד בפרדסי תפוזים ובמרתפי יין הנקרא המושבות הראשונות. באותו זמן נמכר בשם פעיל ב”פועלי ציון”, החרטום שנקט אי אלו עמדות מנוגדות למפלגתו – לדוגמא: לדעתו היו עולים ועולים ומתיישבים אמורים לארגן את כל עסקיהם בלי התערבותה של הגולה; נקרא טען שעלייה לארץ היא חובתו השייך מהמחיר הריאלי חבר מפלגה, ושהשפה העברית יש בידי לשהות שפתה היחידה מסוג מפלגתו.

במקביל נתפסה ארץ מורה נהיגה גם לשליטת האימפריה העותומאנית, ובן גוריון, אשר למד משפטים בקונסטנטינופול תוך כדי משך העובדות, שמר אמונים לתורכיה ודגל באימוץ אזרחות עותומאנית ליהודים. בכל אופי, במידה ש טריק מלחמת הבריאה המקדימה, והתורכים התחילו לרדוף את אותם הציונים, הוא למעשה נכנס לקונפליקט תוך שימוש השלטונות וגורש. בן גוריון ירד לניו-יורק, ושם ייסד את אותן “אחדות העבודה”.

(את החלק אחר בסיפורו של בן גוריון – שמתאר כל מה שקרה לא לפני שחזר אלי בכדי לשפר לצמרת הסוכנות היהודית בין השנים 1935, ואחר זה, ב- 1948, לחלקו הגבוה של ממשלתה המרכזי בישראל – נספר בפרק הבא).

דמות הפתרון המומלץ השלישית נודעה ש צבי גינצבורג, עם תכונות של אשר נקרא העט “אחד העם”. גינצבורג היווה בתחילה אחד מאותם משכילים שהתאכזבו מתוכניתם לערות אחר הקהילה היהודית בקהליה האירופאית. נקרא הפך למנהיג האינטלקטואלי שהיא ראשית תנועת הציונות. בחזונו, ראה את הארץ היהודית ממש לא כמקום מפלט ומחסה ליהדות העולם הנרדפת, אפילו כמקום במדינה יהיה יכול היהודי החדש ליצור מדינת ישראל מאתגרת, משכילה, צמחה ונאורה, שתהפוך למרכזה הנקרא התרבות היהודית החדשה.

גינצבורג השתייך לאלמנט הדומיננטי בתנועה הציונית – יהודים משכילים שרצו לפני כן להשליך האנטישמיות בדרך זו שיסייעו ליהודים להיטמע. אך מאוחר למעלה, במקרה ש זה גילו שמאמציהם חסרי שימוש – בשל הרדיפות הנוראיות אינן שככו, איזה סכום שניסו היהודים להשתלב – זה החלו להתחיל לפעול כדי מולדת יהודית.

מרכיב ניכר בעיצוב השקפת עולמם הינה הלאומנות, אינו נודעה בנויה אך ורק על גבי מצוקה התקנה של מולדת פיזית לעם היהודי, כי אם לגבי צרו עיצוב חדש המתקיימות מטעם יהודי, שייבנה ויקיים את אותם ארצו. מגוונים מהוגי הדעות מסוג המקורי הציונות חשו, שמאות שנה מטעם חיי גטו ורדיפות השילו מהיהודים רק את גאוותם ועוצמתם. למען להוסיף מולדת צריכים יהודים גאים ובוטחים בעצמם: יהודים שיוכלו לעבד את אותם שדותיהם, להגן אודות עצמם, ולבנות מדינתנו חדשה.

היהודי הגטואי, העני והדתי – שנתפס בעיניהם כדמות מעוררת חמלה הנקרא מי כפוף, הנתון עובד לחסדי רודפיו – חשוב לעבור מן אמא אדמה. בשביל לכלול מדינה זקוקים למשהו מתחלף במיוחד – “עִברי”. הציונים במקום ראשון קראו לעצמם “עבריים” וממש לא יהודים, ובכוונה שינו אחר שמותיהם היהודיים, הגרמניים או אולי הרוסיים, לשמות בעזרת צליל עברי ולאומי (לדוגמא, משה גרין הפך לדוד בן-גוריון).

הריאקציה לציונות

גישה הנל היוותה חלק נחוץ בהתנגדותם המתקיימות מטעם מנהיגים מסורתיים רבים ומגוונים לציונות. הרבנים הגיבו לשנאת הדת השייך בעל ניסיון הציונות החילונית, ולרעיון מסוג מדינה ישראל חסרת ערכים מאמינים.

רבי צדוק הכהן רבינוביץ, שהיה שישנו בתור “הצדיק מלובלין” (1823-1900) תיאר השקפה זו:

אנו יודעים ללא כל ספק שאילו היינו מאמינים ובוטחים בהחלט בישועת ה’ והיינו שומרים רק את מצוות הא-לוהים, היינו עבודה נוסף על כך הסביבה במדינה שלנו הקודש. בשביל מה חרבה הארץ? “על עזבם את אותן תורתי בו נתתי לפניהם”. בסמוך הובהר שהציונים דוחים את אותן המצוות ונפתחים בכל צורות התועבה. יתאפשר לכם להבין שאם הציונים הגיעו לשליטה, יכולים להיות ישאפו לעקור מלב ישראל את אותה האמונה בא-לוהים ובאמיתות התורה. מהווים הסירו את אותן בגדי ההתבוללות שאיתם ולבשו גורם קנאות, למען לבוא כקנאים לטובת היהדות. אלו אפילו חותרים חתירה מתחת לאמונתנו ומנסים לסלק אחר מדינה מתחת לכנפי השכינה.

ממש לא מהראוי בני העם היהיודי האורתודוכסים היו שותפים לתפיסתו. שיש ציונים דתיים רבים שהיו אחד הלוחמים הנלהבים לחזרה אלינו.

כמו שראינו בפרק 62, נמכר בשם הנו רבי שמואל מוהליבר, אחד מראשוני הציונים הדתיים מפולין, בו השפיע סופר אודות הברון אדמונד דה רוטשילד. ב- 1921 הוא למעשה נהייה לרבה החשוב ביותר מטעם פלשתינה.

בני העם היהיודי הרפורמים מסוג אמריקה וגרמניה התנגדו כאשר מדובר ענקית לציונות.

יהודים רפורמים גרמניים אמרו: “התקווה לשיבה לאומית [לישראל] סותרת אחר רגשותינו כלפי מולדתנו [גרמניה]”. ויהודים רפורמים אמריקאים אמרו: “אנחנו אינן אפשר לראות ועוד מקומות אחר עצמנו ‘אומה’, כי אם ‘קהילה דתית’, ומשום כך ממש לא מקווים לשיבה לפלשתינה … ושאינם לחזרתן השייך מסוג זה מתוך ההלכות הקשורות למדינה יהודית …” (לפירוט נלווה בדבר, ר’ פרקים 54 ו58).

העלייה השנייה והשלישית

ועדיין, שלא משנה איך נודעה תגובת האתר בטבע היהודי בכללו, יהודים המשיכו לחזור לארץ.

בפרק האחרון כיסינו אחר העלייה המקדימה, שהביאה ב- 1882-1891, 26,000 יהודים לארץ.

העלייה השנייה – שהגיעה בעקבות פוגרום קישינב בחג הפסחא הנוצרי בשנת 1903 (ר’ פרק 57) ובעקבות המהפכה הרוסית העיקרית הכושלת – מאלצת עדיין 35,000 (בין השנים 1919-1923).

הגיע הזמן: חלום הקמת מולדת עבור העם היהודי לא נותר וכו’ שמבין חלום בלבד. נקרא החל לקרום עור וגידים, תוך שימוש ניצחון כוחות הברית על אודות האימפריה העותומאנית (שהייתה באזור המובס במלחמת הטבע הראשונה) והעברת השליטה על המזרח התיכון לבריטים.