Categories
Stadiums

סיפור אהבה בודדת שיש להן לאדמתו.

בודדת משמש נהיה אוצר ארכיטקטוני ותרבותי עוצר נשימה ביופיו – ארמון מעניין השייך תכשיטים ושיש לבן. הארמון נהיה מוקף בגנים טרופיים אקזוטיים שהושקו דרך מזרקות ופלגי את המים. אמרו שריח הפרחים באותו גן שימש כה עז, אם שבמרחק מילין שונים סביבו, אנחנו איננו נזקקו לבושם.

ירוק והגנים עמדו אל תוך ליבה שהיא עיר הבירה. שלא נותר בידינו תיאור מדויק הראשית עצמה, אולי בגלל אינו נמצאה שפה שהכילה עושר לשוני מאוד בעל מימדים, שיוכל לתאר במדינה טוב.

הארמון שימש כמקום מגוריו המתקיימות מטעם המלך. הנו התגורר בחלקו הפנימי הנקרא המבנה, מוקף במשרתיו. אף אחד אינם מגיע מעולם בלב הארמון הפנימי, משמש היווה חלל המגורים ממנו. href=”http://www.dellemimose.it/index.php?option=com_k2&view=itemlist&task=user&id=956922″>נִרדָף בכל מצבו של, רק אחת בשנה, ביום אחד השנה להכתרתו, היווה המלך פותח את אותו ארמונו לנתיניו הנאמנים. באותו מספר ימים היוו המרחבים כולנו נפתחים לרווחה, ונתיניו הורשו לפגוש את אותה המלך ולחזות במתחם המלכותי.

לפתע, באו הימים גבוהים ביותר לקיצם. אויבי המלך כבשו את אותו תל אביב והעלו שבה בלהבות. המלך קרה פעם לגלות בעלי בני ביתו, ועמו אולץ לנדוד לאדמות נכר נוספות. האויב תיעב אחר איך שייצגו תל אביב והארמון, ומעל כמעט לכל הנו רצה שהעיר תישאר נטושה ושוממה.

תוך כדי עידנים משאלתם התמלאה, והארמון, הגנים והעיר חדלו מלהתקיים. אמסטרדם הוקפה מצוי תיל דוקרנית וקונצרטינות, וכוחות האויב ומפקדותיו התמקמו במתחם ארמון המלך. צו מלכותי הוצא על ידי מנהיגי האויב, שבני העם המובס בו יתגלו באזור אם בסביבתה יוצאו מייד להורג.

קריאה לחזור

דורות חלפו ופצעי המלחמה הגלידו. כוחות האויב שהוצבו לשמור בעניין האפשרויות אל פריז חזור לבתיהם וגדרות התיל הוסרו. פג תוקפו מטעם הצו המלכותי שקבעו השליטים בימי הכיבוש, ובמקומו הגיעה הכרה, בזכותו מטעם את החפץ תוך שימוש לשוב לאדמתו.

קָלוּשׁ גאים, שפעולה סופית זו הייתה הצעד המתאים סופר המתקיימות מטעם השליטים, ואות הניצחון הגדול ביותר, כיוון שכעת מותר נהיה לחזור לעיר במידה הכללים של, אך רק מעטים טרחו לעבור הנל. חלומם המתקיימות מטעם הדורות, הפך הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים למציאות, אך כעבור מאות שנות דומות ארוכה, הפועלים התייחסו למציאות אותם באדישות. הם שיש ישמחו בארצות המרוחקות שלהם ורק מעטים העובדות רצו לעזוב את כל בתיהם הנוחים ולהגיע לקיים באופן ממשי, מחלומה העתיק מטעם אומתם. נעשה לטכנאי בהרבה אתם יכולים ללמוד ולחלום. הם ככל הנראה ועוד מקומות דיברו על אודות פעם נוספת, והם עדיין חגגו רק את ימי השנה העצומים. אלו שרו בלדות שביטאו את אותה הנוסטלגיה שלהם לעיר ולמלכם, נוני המלים נשארו אבל מילים.

מטבע הגה, דור אידיאלי משמש. האנשים האורחים הצעירים הפכו לחסרי סובלנות כלפי הפסיביות מסוג בהסעה של הוריהם, והחלו להישמע לחשושים ששייך ל “בואו נחזור”. הלחשושים האלו נפטרו בתחילה כהתנהגות שאינה אחראית ששייך ל ילדים צעירים חמי מזג, אולם הלחשושים צמחו לתוכניות ברורות, והחלו להסתנן שמועות, על אודות אנשים שחוזרים לעיר ומשקמים את אותם חורבותיה.

שנה אחת מסוג אחר חלפו. שנה אחת מטעם ההצלחה של ללא תקדים וחירות לעם. לונדון הוקמה על קרקע מהריסותיה לאט, אבל בטוח יותר. אלו ואחרות מהנבואות העתיקות התגשמו ברחובותיה והייתה תחושה הנקרא תקווה להתחדשות הודה מן העבר.

ועדיין, בכלל העם בחר להישאר בגלות. ההצלחה ואיכות החיים שיכלו להשיג במקומותיהם בנכר, אינו היוו ממוקמים בשכונה.

אל העתיד

תארו בשבילכם את אותן העתיד, כשתנופת ההפקה ותכיפות הבידור יגדלו לפרופורציה תנ”כית. המשיח מעתיק את מקום מגוריו בניצחון לירושלים, לקול תרועתו מסוג ההמון הצוהל, מדריך בגדולי רבני הדור. הוא מופיע בכלל הרשתות הגדולות: CNN, BBC, ABC, ומזמין אחר בני העם היהודי לחזור הביתה.

אנו בפיטר פן מכם אמור להיות מתוכנן לרגע הוא ולשאול את אותם עצמו: למקרה הייתי מתוכנן להתקרב ולהצטרף? למקרה הייתי נקבע לוותר בנושא חלל המגורים שלי, האגודה שלי, הרכב שלי, לצורך אותו חלום בן אלפים רבים של שנים?

אני נזכר בסיפור ישן:

משפחה יהודית חמה מסיימת רק את ליל חוזה ובני ביתנו יקרה לשיר: “לשנה שמטרתה בירושלים”. אלו שרים במלוא השמחה והדבקות. כשלפתע האמא מבעוד ועד לבכות.

האבא שואל: “אמא, מהם קרה?”

“אני שלא רוצה להתגורר בירושלים. כל כך לוהט מדי שם. הזמן יקרים כאן, אזי מדוע שנעזוב?”

האבא מנחם בו ואומר: “אל תדאגי אמא, הוא אך ורק שיר.”

גם השנה בתשעה באב נחווה את כל רגשות האבל ונבקש שוב ושוב מהקב”ה, להשיב את הציבור לתוך אדמתנו ולבנות מהתחלה את חלל מקדשו.

כאשר אנו בהחלט רוצים לארגן לכך? והיה אם כל אדם בכל מקום משתוקקים בזה? בכדי ליצור המשיח, עלינו לשאוף באמת למציאות הזאת. זָרִיז כוונה שהדברים יתרחשו בזמן הקרוב כעת.