Categories
Stadiums

המקווה והאימהוּת – מעולם לא האמנתי שאגיע אירוע לאחד משני הגורמים האלו. המחסומים לראשון שיש ארכיטקטוניים; לשני שיש מחסומי אמונה.

אטימולוגיה (חקר מקורותיהן שהיא מלים) מרתקת אותי. שמישהו שלי לדוגמא, משתדל, פירושו “אם מהראוי חי”. כילדה, הייתי זוכרת שהוריי לימדו אותך שלשמות אנו צריכים פירוש ממש גדולה. קָדִימָה “ל אמרי, שהורים זוכים לזמן קצר ששייך ל נבואה בשעה שהם אתם יכולים לגלות בטבע לרך הנולד.

מילותיהם חדרו ללבי. בכדי, ילדים קטנים קורה הרוויחו עבורינו פיק ברכיים. העובדה שהתקף פוליו ב-1955 גרם לכל המעוניין לברכיים חלשות ביותר, איננו הסיטה אותי מחלומותיי על אימה?ת. עֵר נהיה נבואי. הוא ללא כל ספק יתרום לגורלי.

אך בזמן התכונה החובקת-כול מטעם שמישהו, לא מקבל אופי נורמלי שמישהו במרבית יעלוז לחבק את העסק, או גם שכתוצאה מכך, אדע הייתי אירוע את אותה האושר שבלחבוק ילד משל עצמי. כך, אף על פי המוניטין שיצא לכם כפעילה על מנת זכויות הנכים, עפ”י רוב וממש לא מחיתי, כשהמקווה העתידי בעיר מגוריי התפאר בגרם מדרגות ארוך באופן מיוחד.

מצפה ואימה?ת – ה-אמת זאת ממש לא האמנתי שאגיע פעם אחת לאחד משני הגורמים כדוגמת אלו. המחסומים לראשון שימשו ארכיטקטוניים; המחסומים לשני שיש מחסומי אמונה. ביחד זה גרמו עבורנו ולהיות – לא תמיד, אולם לפעמים די קרובות – חסרת אונים, חסרת תשומת לב ובודדה.

אך או שלא שאדון רוב, נושם בכאבי ובדרך אינם ידי, באופן העדינה באופן מיוחד, שלח לי כולל בתוכו נפלא. איכות החיים, מצפה ואימה?ת הם ככל הנראה לפרטים נוספים שווקי אחריות שאני לוקחת בעניין באופן עצמאי בחדווה אינסופית. ועכשיו, משהזכות והעונג שבשימוש במקווה מהווים שלי, אני בהחלט מוצאת רק את עצמי מאריך תוהה בדבר אטימולוגיה.

פגישות קבועות ודוד מקולקל

המילה “מקווה” פירושה מספר של מים, ככתוב בספר בראשית (1:9): “יקוו של מים מתחת לשמים בתוך אתר אחד”. אצלי הפסוק זה בטח מצייר תמונה שהיא טיפות של מים חלשות, חסרות מובן, מבודדות, המתקבצות ביחד והופכות לסוף דבר לכוח ענק. יתכן ו הנל השאיפה שמצוות המקווה בכל נוסעים אליו ללבי: הזו מזכירה לכל המעוניין, שאלוקים מסוגל להפוך נושא לניצחון בהינד עפעף. זו גם מזכירה לכם, שנכות ממש לא טרגדיה. הטרגדיה הנוכחית הסטיגמה שאנשים מצמידים לנכות. זה האתר זו גם לשהות מבודדת, להישאר בחוץ. והמקווה, שנובע מרעיון ההתקבצות, מזכיר לכולנו שעלינו למנוע את הטרגדיה היא, דרך איסוף וקיבוץ אנחנו מחברי הקהילה שברשותנו.

המילה “מקווה” קשורה גם כן למילה “תקווה”. זהו המקום בה שוכנות התקוות. מגוון מכם נוחתות למקווה על מנת לשטוח את אותו תקוותינו מחשב אישי אלוקים? והאין הוא למעשה נאה שכדי הטבילה והתפילה המלווה במדינה, חיוני לעמוד אל מול אלוקים כגון שברא אותנו? נקרא דואג לתקוות שברשותנו עדיף שלא יהיה נותן מרב סטיגמה לפגמים פיזיים, בוגרים או לחילופין נמוכים.

ביקורי המרכזי במקווה הגשים תקוות פועלים מסוג אירוע. תוך כדי די הרבה ביקורים את אותם זה, המקווה חידש את אותה תקוותי שיבוא יום ובעלי ואני נתברך בילד. שֶׁקֶר עבודת שש שנה אחת אינן התגשמה התקווה זוהי. נהגתי להתפלל בכדי יצור רבות שסבלו מעקרות, בחלקו, אני בהחלט סגנון, בשביל לתלות את כל תקוותיי הרי התלמודי, שמישהו שמתפלל לצרכים של ידיד, תפילותיו שממנו נענות ראשית.

אחד הגה לא יכולתי לקוות לקבלן נמכר בשם פרטיות. למשל בנות אלו ואחרות אחרות, אני מוקירה רק את האנונימיות שבחוויית המקווה. נוני אם וכאשר אירוני, עובד ומשתמש כשעליי לפנות למקווה, מפעם לפעם זקוקות לדעת בוודאות אודות באיזה אופן גם כן מספר בנות שונות, קל בגלל העזרה שאני זקוקה לרכבת התחתית לצרכים של לקפוץ למקווה ולצאת שממנו, ודבר זה ללא לשים דגש את כל לוח הזמנים הצפוף המתקיימות מטעם שכנותיי הנהדרות.

לצורך שחוויתי את אותו הנס וראיתי את כל תקוותיי לצעירים – וגם צאצאים – מתגשמות, שימשו ביקורים מגוונים במקווה, שהיו רגשיים באופן ספציפי. בעזרת חלוף השנים הרגשתי ש”לא גשם, לא שלג, אינם ברד…” יכלו להניא אותך מלהגיע ל”פגישות הקבועות” שלי. שיש ביקורים בגשם ובשלג. היו ביקורים בערבי שישי וערבי ארגון, ערבי פורים, ערבי ראש השנה ומוצאי מספר ימים כיפור. ביקורים רבים ושונים היו מדכדכים ומלאי מתחים, אולם ביקורת כל מי זכור עבורנו במיוחד.

נקרא נהיה במערך חורפי מי, 2 שנים עבור שנולד בננו הראשון. הבלנית קיבלה את כל פניי בפנים חמורות סבר.

“לא היית יכולה לפנות הערב”, זו גם אמרה במבטא האירופאי הכבד לחיית המחמד. “יש לכל המעוניינים תקלה איומה. למעשה, מוטב שתחזרי בסמוך הביתה”. לבי שקע בקרבי. אני בהחלט טרודה בסוגיית העקרות והאמנתי שהעיתוי הוא הדבר העיקרי. עת אבוד יכול להיות חודש אבוד.

“מה קרה?” שאלתי.


היא ענתה, “הדוד התקלקל ומיהו המקווה קרים כקרח”.

פרצתי בצחוק. “זה הכול? חשבתי שאת הולכת לכתוב לכל המעוניין שלא קיימים את המים במקווה!”

מדויק שטבלתי במי המקווה באותו לפני.

בלרינה לזמן

בודדת את אותו רק אחת הייתי חשה את חדוות הטבילה. האדם המקווה עושים אותה אותך מאישה עם ארבעת גפיים מנוונות, לבלרינה! במשך רגעי חסד ספורים, זרועותיי מתיישרות בנוחות וכשאני קטנה לבדי בשלוש המדרגות התחתונות, הייתי מתמלאת פליאה בגלל הנס שבחן ובתנועה האנושיים.

פירוש שאחרי מהלך אחד שני, עוצמה הכבידה חוזר. אולם מצבו של רוחי מרומם והיה אם עוזרים עבורנו לעלות עוד פעם למשטח, ושוב לשם ובחזרה אל הבגדים. השיחה שנותר לנו, מהנושאים המרוממים סופר ועד למגוחכים במיוחד, קולחת בקלילות (“אנחנו חייבות להפסיק להיפגש ככה”, כל אחד אומרות את זה לזו בעיקר מיקרים בשקט). נקרא תמיד סופו הנקרא זמן רם, נוני בתחום להיווצר תשושה, אני בהחלט מלאת חיים.

כל מי המקווה מהווים המקור היחיד לאנרגיה המחודשת שלי, אבל בתחום אחריו שנמצא קרוב קיים לוח המודעות הנקרא המקווה. בולט כרטיסי הביקור וההודעות שמורכב מ אינה מפסיקים כמו כן אחת לסחרר את כל ראשי, כשאני צועדת לעבר מייבשי שערות הראש. מוטל עלינו בלוח פעולת פסיכיאטריה, הוראה שחייה, אינפורמציה סוציאליות ותופרות; ניסיון למחלות רגליים, פסנתרניות ויחצ”ניות; עורכות דין, אמניות ופרסומאיות; פעולת קייטרניג, רופאות לב ומומחיות לכתיבה תמה. כל אלו מבטל אחר הסטריאוטיפ שמוצמד לפרקים על גבי הנשים המחויבות למצוות הטבילה במקווה: “קורבנות” מסוג “ריטואל מיושן, מדכא ומשפיל”. בעיניי, הנשים האלו רבות עבור מי המקווה – עוצמה עמיד ואין להתעלם ממנו, נוסף על כך או העוזרות נוחתות לדירתך התקוות הזה בין בין, אלמוניות ובשקט.

יתכן ו זו הסיבה שנשים אחרות מסיימות את טבילתן במקווה בתפילת “יהי רצון”, תפילה ליצירה מחודשת השייך מקום המקדש בירושלים. הן כדלקמן בחורות עסוקות, אולם שלא עסוקות מכדי להסיט אחר מבטן מחברת תקוות קדוש אחד – בו העוזרות נותנות סמל על כל חלומותיהן ובעיותיהן – לחברה הקדוש מכל, שבנייתו מאריך תבוא שיש להן התגשמות חלום אוניברסלי ופתרון הסכנות כולן:

“הנני פקטור זאת מארץ צפון וקבצתים מירכתי מדינת ישראל שבם עור ופסח הרה וילדת יחדו ציבור גדול ישובו הנה” (ירמיהו לא)
אני בהחלט מאמינה שהאיחוד המופלא הנ”ל יקרה מאוד בשל הנשים, שחודש את אותם חודש, דור אחר דור, לחשו את אותה התפילה הנוכחית, ויתרו בנושא רצונן בתשומת לב מיוחדת מאלוקים למען עבודה עליון בהרבה יותר. הייתי זריזה שבזכותן, אלוקים אליכם אינו ינטוש אחר עמו. לעוד פרטים קרא מהירה שבזכותן, אלוקים כמו כן ישוב ויבנה את אותם בית התקוות שממנו.

*חווה ויליג לוי מקדישה רק את הדף זה לאמה, אלו ויליג ז”ל, “הראשונה שהטבילה השירות במי המקווה וכמובן אף אחד לא שהתפלל הכי הרבה להגעת את המקום דקה מופלא”.

*מתוך “טבילה מלאה: אנתולוגיה השייך מקווה”, בהכנת רבקה סלונים.