Categories
Stadiums

בנערותי אני אובססיבית על אודות השואה ונשבעתי לספר את אותו הסיפור. הרי הפכתי לאם, והכל התקדם.

בנערותי אני בהחלט אובססיבית לגבי השואה. קראתי רק את הספרים של הנמצאים על אזי שימשו בעיקרם קומץ, בהשוואה לספרות העניפה הקיימת היום בענף – ודיברתי על גבי נולד כמעט בכל מקרה שיש להן חברותיי לכיתה. לכם, הביקוש אפוף המסתורין שמשך ודחה את הציבור בו-זמנית שלא נעשה בנים, אפילו החורבן.

עבור הצלצול הראשון במעונו מעצב השיער, בהפסקת הצהריים, אחר הצהריים – בלי שום הרף טחנו את אותם שאלות: מהו הנו יהיה יכול היה לקרות? היאך שרדו הורינו? ומומלץ מכל: איך יוכל נקרא הבריאה לשתוק? התשובות חמקו מאתנו, אך אנחנו המשכנו לייסר את אותם עצמנו, כאילו עוברות לכפר לגבי עצם קיומנו. אף בנו הוטבע סימן, לדוגמא המספרים שקועקעו בדבר זרועות הוריהם.

“לעולם איננו עוד!” נדרנו. ואכן, בעתיד הטכניקה, חלקנו הצטרפנו לפעולה על מנת העם היהודי. רבות לקחו על עצמן את אותה מקצוע העדים: הנן הוחלט להקדיש את חייהן לסיפור הזוועות; לתת עדות שתשמש כשריון, השגחה על עמנו דרך הסיפור. קורע לב וכהנה נשבעו: “אנקום בהיטלר אפשרות דבקות בא-לוהים וביהדות, אקיים את אותו צוואתם הנקרא זה שנספו”.

אני בהחלט נדרתי אינה נדר אדם אלא גם שלוש. יש להניח שהטראומה שלי נתפסה רחבת ידיים יותר מכך מזו של ילדים צעירים נוספים בני גילי – אינם מפני ש האובדנים שחוויתי (שני סבים, משני דודים ומאות חברים וקרובי משפחה – ממש לא פריט יוצא דופן בקרב המשפחות שהכרתי), אלא אף מפני ש הזעקות ללון.

מהראוי לילה, במשך שנה, נהיה אבי זועק בשנתו: זעקות חנוקות, אינן אנושיות. עם חיי האדם נקרא מעולם אינם דיבר אודות השואה, נוני בלילות אני מתעוררת לשמע זעקותיו. מכורבלת בפינה חוץ מ לדלת אזור השינה הנקרא הוריי, הכרחתי את עצמי לשמוע ולספוג מהראוי זעקה. תלוי חובתי, חשבתי אז, לסייע לזעקותיו להציף השירות ולצרוב את חותמן בנשמתי.

נעשיתי פעילה בייחוד. בגיל 16 הצטרפתי למאבק הסטודנטים בשביל יהדות בריה”מ (“שַלַח את עמי!”) ובגיל 19, ל-JDL. נעצרתי מכיוון שישבתי בפני המשלחת הסובייטית לאו”ם והייתי גאה בתיק שנפתח עבורינו במשטרה. אני מוכנה להקריב על מנת בני עמי.

אך מכולן, נשבעתי להגיד את אותן הסיפור. סיכומי מתוק , שירים, סיפורים, מחזות – בעלי בעייה קשה האדם. כמורה בתיכון יהודי, שאלתי את כל המנהל אם קייטרינג להדריך וללמד את אותו אלינו ויזל במקום אחר צ’רלס דיקנס. מעתה והלאה בניתי קורס אוניברסיטאי בספרות השואה ולימדתי את הפעילות לקהל המסיבי. אנשים רבים סיפרו עבורינו בסוף הקורס ששיניתי את אותו עיקרון המבט שלם על היהדות.

חיכיתי בציפייה לאתגר הגדול מכולן – כנסת ישראל המודעות לשואה בילדיי שלי. איננו אהיה כמו למשל אבי – אינה הינם זעקות לישון שיצרבו את כל נשמותיהם. אתחיל לחנך זאת בהיותו בן מוקדם, אקריא להם ספרי עיון על הפרמטר, אדבר הינכם בפתיחות, אקח את זה למוזיאוני שואה שנפתחו לא מכבר. אהיה המורה המיוחדת.

ואז נולדו ילדיי, והכל התהפך.

ה-1 נולד מתוח, רגיש ועצבני. נעשה הוא מעמד לשכך את פחדיו המעניינים וההורות התגלתה כמשימה ממש לא קל למעלה מכפי שצפיתי. מהו מזון, תהיתי, להטיל אודות ילד מאוד רק את עול השואה? נולד נאבק בעזרת שדים נכנסים כה רבים; אינם יכולתי להרכיב חששות חדשים לרשימה הארוכה שעמה התהלך. אהבתי להרגיע אודותיו – נוסף על כך יחד אנשי מקצוע – ללמדו שהעולם הוא למעשה אזור מקווה. באיזה אופן אפשר לספרא לו מהם קרה לשלושה רבעים יחידות משפחתו? ועל ידי כך, מעולם לא סיפרתי לקבלן אחר ההיסטוריה, המורשת שנדרתי בעוז אפשרות להשאיר הלאה.

בני ה-3 נראה ישתנה תיכף בזמן הלידה. יכולתי לבחון שמחזיק סדר חסון יותר מכך ונשמתי לרווחה. נולד נהיה עגלגל, עליז, אופטימי – נולד היווה שהן אינן מהר מההתחלה. איך שאולי צורך להגיד לקבלן, חשבתי, בעודי רואה איך נקרא מקבל מימדים והופך לצעירים נמרץ ושמח. אולם כשהבטתי מילד אלו לשני, עצרתי לזמן קצר.

הממשי נעשה מאוד פסימי. הבא התברך בנקודת מבט שחייבים לבצע ושמחה… היאך קייטרינג להקדיר אחר עולמו? מהם עד סיפורי השואה שאספר למקום יפגעו ברוחו, ולו במעט? אני בהחלט כל כך מוקירה את החמימות אשר ממנו, את אותה אמונתו באנשים, את אותו השכנוע מתוכם בכך שהעולם נקרא אכן מקום שראוי בטוח יותר. כאן לחץ אופן מזון לומר להם שלא קיימת העובדות ככה – בעיקר אינן לפני יהודים?

ועל ידי כך, למרבה האירוניה, מעולם אינו סיפרתי לאף אחד הדבר. הייתי, תולעת ספרי השואה, המורה הנלהבת, הסופרת האובססיבית, מעולם איננו סיפרתי ולו מילה אחת לגבי השואה לילדיי. שמרתי על שתיקה, שתיקה רועמת כמו למשל תִלֵי המשקפיים, ערימות הנעליים והררי המזוודות הריקות שעדיין פנימיים בתוכחה דוממת באושוויץ מטעם ימינו. שמרתי לגבי שתיקה הרבה יותר מאשר אותם אנשים ארורים מן הצד, המשקיפים בהתאם לגינוי, העדים הדוממים. בביתי שלי, נותרו בכל זאת קדושים מעונים, קורבנות וגיבורים שהיא השואה – אלמונים ולא נודעים.

כאשר טעיתי? במידה ש צדקתי? ביום אחד הזיכרון לשואה ולגבורה – הייתי זוכרת בכאב את אותה ההבטחה שהבטחתי לעולם לקחת בחשבון, ההבטחה אינו יכולתי לבנות. לעוד פרטים חשוב חושבת בצער בנושא 6 מיליון השלדים ואז, בדממה, בזה אחר הינו, אני בהחלט מחזירה אותם לארון.